נשואה בת 44 מרעננה, והבחור החדש מהחנות של בעלי

לבעלי יש חנות חומרי בניין ברעננה. עשרים שנה. אני עושה את הספרים, יושבת בקופה בימי שישי, ומכירה כל בורג. בספטמבר הוא קיבל עובד חדש ואמר לי "תמר, תכניסי אותו לעניינים, אני לא פנוי". הכנסתי אותו לעניינים.

אני תמר, בת 44, נשואה ליוסי עשרים ושלוש שנה, שלושה ילדים, הגדול כבר בצבא. אישה רגילה, בכושר טוב לגילי, כי אני רצה בבוקר, ועם בעל שאוהב אותי כמו שאוהבים שולחן במטבח. יש, זה טוב, לא מסתכלים. הסקס שלנו פעם בשבועיים, שלוש דקות, אור כבוי. שנים לא חשבתי שזה יכול להיות אחרת. ואז עידו.

עידו בן 24, אחרי צבא, סטודנט לערב, חתיך בצורה שאין לה שימוש בחנות של חומרי בניין. גבוה, רזה, עיניים חומות, ושיער שהוא מזיז מהמצח כל שתי דקות. ביום הראשון הוא קרא לי "גברת". אמרתי לו "תמר". הוא אמר "תמר" בצורה שגרמה לי לבדוק שיוסי לא שומע.

הכנסתי אותו לעניינים שלושה שבועות. הוא היה הולך אחרי בין המדפים ואני מסבירה, צבעים, ברגים, דבקים, ומרגישה אותו מאחורי, קרוב, מסתכל. פעם אחת התכופפתי למדף התחתון של הדבקים בג'ינס, ושתקתי, והוא שתק, ושנינו ידענו שהוא מסתכל על התחת שלי, ולא קמתי מהר. פעם אחרת הושטתי לו קרטון מהמדף הגבוה, והחולצה עלתה, והוא אמר "יש לך בטן של בת עשרים" ואז הסמיק ואמר "סליחה". אמרתי "אל תתנצל". הוא לא התנצל יותר.

בהפסקות הצהריים ישבנו במחסן מאחור, על שקי מלט, עם סנדוויצ'ים שהבאתי מהבית, כי "ילד בן 24 לא אוכל כמו שצריך". הוא סיפר על הלימודים, על חברה שעזבה, על זה שהוא לא יודע מה הוא רוצה. אני סיפרתי על הילדים. ופעם אחת הוא שאל "ויוסי?" ואני אמרתי "יוסי איש טוב" ושמעתי כמה זה נשמע כמו שום דבר. הוא הסתכל עלי ואמר "את מגיעה כל בוקר אחרי ריצה, עם לחיים אדומות, ואף אחד פה לא שם לב". אמרתי "אתה שם לב". הוא אמר "אני לא מצליח לא".

יוסי לא ראה כלום. יוסי לא רואה אותי כבר עשרים שנה, למה שיראה עכשיו. הוא היה יוצא בחמש להביא סחורה, ואני ועידו נשארים לסגור. ובשבוע השלישי, בחמישי, אחרי שיוסי יצא, עידו שאל אותי בלי להסתכל "תמר, את מאושרת?" אף אחד לא שאל אותי את זה בחיים. אמרתי "אני נשואה". הוא אמר "זה לא מה ששאלתי". וזה בדיוק מה שמורה הנהיגה אמר לאישה בסיפור שקראתי פה, ובגלל זה אני כותבת.

עמדתי ליד התריס עם השלט ביד דקה שלמה. חשבתי על עשרים ושלוש שנה. על הילדים. על יוסי, שאוהב אותי כמו שולחן, אבל אוהב. ואז חשבתי על הידיים שלי, שכבר לא זוכרות מה זה שמישהו רוצה אותן, ועל זה שבת 44 זה לא סוף, זה אמצע, ושאף אחד לא יחזיר לי את השנים שבהן לא הסתכלו. ולחצתי על הכפתור.

סגרתי את החנות בשבע. הורדתי את התריס, כיביתי את האור הקדמי, והשארתי את האור של המחסן. עידו עמד ליד המדף של הצבעים וחיכה. ניגשתי אליו, עמדתי מולו, אישה בת 44 מול בחור בן 24, ואמרתי "לא. אני לא מאושרת". והוא נישק אותי. לא כמו ילד. לאט, עם יד על הלחי, עם זמן, כאילו הוא חיכה שלושה שבועות כדי לעשות את זה נכון.

הידיים שלו היו עלי, מתחת לחולצה, על הבטן "של בת עשרים", ואז על החזייה, ואני פתחתי לו אותה בעצמי מאחור, והחזה שלי נפל לו לידיים, חזה של אישה שהניקה שלושה ילדים, והוא הסתכל עליו באור של המחסן ואמר "אלוהים, תמר", ואני ראיתי בעיניים שלו שהוא לא משקר, ושלושה עשורים של "לא מסתכלים" נפלו ממני בבת אחת.

הוא הושיב אותי על הדלפק של הקופה. הדלפק שאני יושבת מאחוריו כל שישי. פתח לי את הג'ינס, הוריד אותו עם התחתונים עד הנעליים, וכרע על רצפת החנות של בעלי, וירד עלי. בן 24. אני חשבתי שבגיל הזה הם לא יודעים. הוא ידע. לאט, סבלני, עם הלשון ועם אצבע, מסתכל למעלה, לומד מהפנים שלי, ואני נשענתי אחורה על הקופה ותפסתי לו בשיער שהוא מזיז מהמצח, וגמרתי על הפה של העובד של בעלי עם הרגליים על הכתפיים שלו, בקול שהתריס המוגף שמע.

"תגידי לי מה את רוצה," הוא אמר. אף אחד לא שאל. "אותך. חזק. אני לא זכוכית." הוא העמיד אותי עם הידיים על הדלפק, עם הגב אליו, והרים לי את החולצה, ונכנס בי מאחור, ובן 24 זה קשה אחרת, ובן 24 זה לא שלוש דקות. הוא דפק אותי עם הידיים על המותניים שלי, חזק, כמו שביקשתי, ואני הסתכלתי על החנות של בעלי מהצד של הקופה, על הברגים והצבעים והדבקים שאני מכירה, וצעקתי "עידו" בלי להתבייש, וגמרתי שוב, כפופה על הקופה, בפעם הראשונה מזה שנים לא מהיד של עצמי.

הוא הוציא, סובב אותי, הרים אותי על הדלפק שוב, ונכנס מלפנים, עם הפנים שלו מול שלי, ועם העיניים החומות פתוחות. "תסתכלי עלי," אמר. הסתכלתי. "את יפה." "אני בת 44." "את יפה." ואני גמרתי בפעם השלישית מהמילה, לא מהזין, מהמילה, והוא גמר בתוכי עם הפנים בצוואר שלי, והקופה צפצפה כי לחצתי על משהו, ושנינו צחקנו.

לא הסתפקנו בזה. הוא לקח אותי למחסן, לשקי המלט שעליהם אכלנו סנדוויצ'ים, ופרש עליהם את הסינר של החנות, והשכיב אותי, ובפעם הזאת הוא היה לאט. נישק לי את הצוואר, את הכתפיים, את הבטן, את הצלקות משלוש לידות, ואני אמרתי "אל תסתכל שם" והוא אמר "אני מסתכל בדיוק שם", ונכנס בי לאט, עם היד שלי בידו מעל הראש, והסתכל לי בעיניים כל הזמן, ואני בכיתי קצת בזמן שגמרתי, ובן 24 ניגב לי את הדמעות עם האגודל ולא שאל. גבר בן 51 לא שאל אותי כלום עשרים שנה.

ישבנו על הרצפה של החנות, בין קרטונים, חצי לבושים. הוא עישן, אני לא, ואז לקחתי שאכטה אחת בפעם הראשונה מגיל עשרים. "מה עכשיו," שאל. "עכשיו אתה לומד את מדף הברגים," אמרתי, "כי מחר יוסי שואל". הוא צחק ואמר "תמר, אני לא מתכוון לברגים". אמרתי "אני יודעת. גם אני לא".

יוסי חזר בשמונה עם הסחורה. "סגרתם?" "סגרנו." "הבחור בסדר?" "הבחור מצוין," אמרתי, "הוא לומד מהר". יוסי אמר "יופי, אז תמשיכי להכניס אותו". אני ממשיכה. בימי חמישי, אחרי חמש, כשיוסי יוצא לסחורה. עידו כבר מכיר כל בורג בחנות. ואת הקופה הוא מכיר הכי טוב. ויוסי, בשבת האחרונה, הסתכל עלי מעל העיתון ואמר "תמר, את נראית צעירה". זה המשפט הראשון על המראה שלי מזה עשר שנים. אמרתי "זה הריצה". הוא חזר לעיתון. ואני חשבתי שאולי גם הוא יתחיל להסתכל, עכשיו שמישהו אחר הראה לו מה יש פה. ואולי לא. בינתיים יש לי ימי חמישי.

ואת, שקוראת את זה בת 44 ובעלך רואה אותך כמו שולחן? יש מישהי בקו שתשאל אותך אם את מאושרת. ואתה, בן 24, שמסתכל על הבוסית שלך? תתקשר ותספר לה מה אתה רואה. חייג.

רוצה לספר את זה לבחורה אמיתית, עכשיו?
שיחה חיה עם אחת הבנות של גוד סקס. תשלום בכרטיס אשראי במהלך השיחה, חיוב לפי דקה, בלי רישום, דיסקרטי.

חייג לשיחה חיה
03-6145977