במשמרת לילה במחלקה פנימית יש שעתיים, בין שלוש לחמש, שבהן לא קורה כלום. החולים ישנים, המוניטורים מצפצפים בשקט, והאחיות שותות קפה שלישי ומדברות על גברים. באותו לילה לא דיברתי. עשיתי.
אני מיכל, בת 35, אחות שתים עשרה שנה בבית חולים בבאר שבע, נשואה, שני ילדים, ובעלי אומר עלי שאני "מכונה". הוא מתכוון שאני מסודרת. אני מתכוונת שאני עייפה. משמרות לילה, ילדים ביום, ובעלי שנרדם עם הטלוויזיה. סקס יש לנו בערך פעם בחודש, כשאני זוכרת להזכיר.
ד"ר אורן שגב הגיע למחלקה בספטמבר. מתמחה בכיר, בן 38, גרוש, גבוה, עם זרועות שמדדו יותר מדי חולים ועיניים שלא ממהרות. במחלקה כולן שמו לב. הוא שם לב שאני לא שמתי לב. או שהעמדתי פנים. במשמרת השלישית שלו יחד הוא אמר לי, ליד תחנת האחיות, "מיכל, את היחידה פה שלא צוחקת מהבדיחות שלי". אמרתי לו "כי הן לא מצחיקות". הוא צחק. מאז הוא בא לתחנה שלי לכל שאלה, גם שלא היה צריך.
היו סימנים לפני. בהחייאה של חולה מחדר 12, באוקטובר, עמדנו צמודים מעל המיטה, הוא בעיסויים ואני עם האמבו, ובסוף, כשהדופק חזר, הוא הניח יד על הגב שלי, לשנייה, ואמר "מיכל, את מדהימה". אף אחד לא אומר לאחות "מדהימה". אומרים "יופי" או לא אומרים. הלכתי הביתה עם היד שלו על הגב שלי כל הלילה, ובעלי ישן, ואני עשיתי לעצמי מתחת לשמיכה בשקט, ושנאתי את זה, ועשיתי שוב.
שבוע אחרי זה ירד גשם בסוף משמרת, בשבע בבוקר, ואני עמדתי בכניסה בלי מטרייה. הוא יצא אחרי, עם מעיל, ואמר "בואי, אני מלווה אותך לחניה". הלכנו צמודים מתחת למעיל שלו, שלוש דקות, עם הכתף שלו נוגעת בכתף שלי והריח של הסבון של בית החולים ומשהו אחר, שלו. ליד האוטו הוא לא זז. "מיכל," הוא אמר, ולא המשיך. אמרתי "לילה טוב, דוקטור", ונכנסתי לאוטו, ונסעתי עם הידיים רועדות על ההגה עד הבית. בבית הכנתי קורנפלקס לילדים וחשבתי על זה שהוא לא סיים את המשפט.
ובמשמרת שאחרי הוא הביא לי קפה מהמכונה הטובה של הרופאים, ושם אותו ליד המקלדת שלי בלי מילה. האחיות ראו. שירה מהמשמרת שלי אמרה "הוא רוצה אותך". אמרתי לה "אני נשואה". היא אמרה "לא שאלתי".
בליל שבת של הסערה, נובמבר, המחלקה הייתה חצי ריקה. בשלוש בלילה הפייג'ר שלי צפצף. חדר מנוחה של הרופאים, קומה שלוש. חשבתי שמישהו נפל. פתחתי את הדלת ואורן ישב על המיטה הצרה בחלוק ירוק, בלי הבדיחות. "סגרי את הדלת," הוא אמר. סגרתי. "אני לא ישן שלושה לילות. בגללך." הסתכלתי עליו ואמרתי "אתה רופא, קח משהו". הוא אמר "אני צריך אותך".
הייתי צריכה לצאת. אני אחות שתים עשרה שנה, אני יודעת לצאת מחדרים. החדר הזה אני מכירה: מיטה צרה, שמיכה מקופלת, מנורת שולחן, לוח עם תורנויות, חלון שרואים ממנו את החניה בגשם. אלף פעמים נכנסתי לשם להעיר רופא. במקום לצאת נעלתי את הדלת.
הוא לא קם. ישב, ואני ניגשתי, ועמדתי בין הברכיים שלו, והוא הניח את הפנים על הבטן שלי דרך המדים והחזיק אותי במותניים, ופשוט נשם. ככה, דקה. אף אחד לא נשם עלי ככה שנים. ואז הוא הרים את הראש, ופתח לי את הכפתורים של החולצה של המדים, לאט, ומצא מתחתיה חזייה של אישה שלא תכננה כלום, לבנה, פשוטה, ואמר "יפה" כאילו זו תחרה.
הוא הוריד לי את המכנסיים של המדים עד הנעליים הלבנות, והשאיר את הנעליים. אני עומדת בחדר מנוחה של רופאים בנעלי עבודה ובתחתונים, ורופא מסתכל עלי מלמטה. הוא הוריד את התחתונים באצבעות של מישהו שעושה דברים עדינים לפרנסה, ונשק אותי שם, ישר, בלי הקדמות, כאילו הוא רעב. תפסתי לו בשיער ונשענתי על הקיר עם הפייג'ר עדיין על החגורה שנפלה על הרצפה. גמרתי בשקט, בשיניים חשוקות, כי מעבר לקיר יש חדר מנוחה של המתמחות.
ואז הוא קם, והוריד את החלוק, וגבר בן 38 שרץ בבוקר עמד מולי ערום, ואני חשבתי על בעלי עם הטלוויזיה ואז הפסקתי לחשוב. הוא הרים אותי על המיטה הצרה, על הסדין שמריח מכביסה של בית חולים, ונכנס בי בלי מילה. איטי בהתחלה, ואז לא. יד אחת על הפה שלי, כי אני התחלתי להשמיע קולות שאחות לא משמיעה, ועיניים בעיניים. "תסתכלי," הוא אמר, "אני רוצה לזכור". הסתכלתי.
הוא הניח אותי על המיטה הצרה בזהירות של מישהו שמניח חולה, ואז הפסיק להיות זהיר. פרש לי את הרגליים, ובנעליים הלבנות עדיין, ואמר "אני רוצה לראות אותך ככה מאז ההחייאה". "בנעליים?" שאלתי. "בכל דבר," הוא אמר, ונכנס.
באמצע הפייג'ר שלו צפצף. על הרצפה, ליד שלי. הוא לא עצר. הסתכל על המספר מהמיטה, אמר "לחץ דם, זה יחכה דקה", והמשיך, ואני צחקתי וגמרתי באותו זמן, וזה היה הדבר הכי משוגע שקרה לי מאז שנולד הבן הגדול. הוא גמר בתוכי עם הפנים בצוואר שלי, ושכב עלי עשר שניות, ואז קם, לבש את החלוק, לקח את הפייג'ר, ואמר "תישארי, אני חוזר". וחזר אחרי עשרים דקות. ועשינו שוב, לאט הפעם, עד חמש.
בעשרים הדקות האלה שכבתי לבד על המיטה הצרה, ערומה בנעליים לבנות, ושמעתי מעבר לדלת את המחלקה שלי: עגלה, מוניטור, שירה אומרת למישהו "חדר שש, עוד שעה". העולם הרגיל שלי, במרחק דלת. חשבתי שאני צריכה להתלבש וללכת לפני שהוא חוזר. לא התלבשתי. שכבתי והסתכלתי על הגשם בחלון וחיכיתי לו כמו שלא חיכיתי לאף אחד.
כשחזר מחדר 8, מלחץ הדם, הוא אמר "מאה ארבעים על תשעים, נתתי לו משהו", והתפשט שוב. עשרה שנים אני עובדת עם רופאים ולא ידעתי שאפשר להגיד "מאה ארבעים על תשעים" ולהיות סקסי.
בפעם השנייה, בארבע וחצי, זה היה אחר. הוא השכיב אותי על הצד, נכנס מאחור, לאט, עם היד שלו על הבטן שלי ועל החזה, וזה לא היה זיון, זה היה משהו שלא היה לי שנים, מישהו שמחזיק אותי בזמן. הוא לחש לי דברים. שאני יפה. שהוא רואה אותי בכל משמרת. שהוא לא ידע איך להגיד. ואני, אחות שרגילה להיות זאת שמחזיקה, נתתי לו להחזיק, וגמרתי בשקט, בלי קול בכלל, רק עם דמעות שהוא הרגיש על היד שלו ולא שאל עליהן.
בחמש התלבשנו. אני סידרתי את השיער במראה של חדר המנוחה, והוא עמד מאחורי ואמר "מיכל, את לא מכונה". לא סיפרתי לו שבעלי אומר את זה. הוא פשוט ידע.
חזרתי לתחנה בחמש ועשרה עם קפה ביד, כאילו הלכתי להביא קפה. שירה הסתכלה עלי שנייה ארוכה, ואז על הצוואר שלי, ואמרה בשקט "תרימי את הצווארון". הרמתי. היא לא אמרה עוד מילה כל המשמרת, רק כשמסרנו, בשבע, היא נגעה לי בזרוע ואמרה "את נראית טוב, מיכל". וזאת הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שמישהי אמרה לי את זה בלי להוסיף "למרות".
בבוקר מסרתי משמרת, נסעתי הביתה, הכנתי סנדוויצ'ים לילדים, ובעלי שאל איך היה הלילה. אמרתי "שקט". וזה נכון. בין שלוש לחמש לא קרה כלום במחלקה.
אורן תורן שוב ביום חמישי. אני ביקשתי משמרת לילה.
ואם גם אתה ער בשלוש בלילה ואין לך למי לספר, אני ערה, ואני מקשיבה בקו. אחות יודעת להקשיב, ולא רק. חייג.
שיחה חיה עם אחת הבנות של גוד סקס. תשלום בכרטיס אשראי במהלך השיחה, חיוב לפי דקה, בלי רישום, דיסקרטי.
סיפורים דומים
- צהריים גשומים עם הבוס: הפעם הראשונה שלנו על הספה במשרד
- יום הקליטה שלי: הבוס שחיכה לי מאחורי הדלת הסגורה
- ראיון עבודה מחרמן: המנהל הנשוי ומשמרת הערב
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.
