ההודעה שאשתי שלחה לי בשתיים בלילה מהמלון בכנרת

בכל הסיפורים האלה הבעל יושב בכורסה ורואה. אני לא ראיתי כלום. הייתי בכפר סבא, עם שני ילדים ישנים ועם טלפון, ואשתי הייתה במרחק מאה ושלושים קילומטר, במלון על הכנרת, והיא סיפרה לי. בהודעות. אחת אחת. ואני אומר לכם שזה חזק יותר מכורסה.

אני יובל, בן 39, שירה אשתי בת 36, מנהלת שיווק ברשת. נשואים תשע שנים. את הפנטזיה שלי היא יודעת שלוש שנים, ושנה היא "חושבת על זה", ובמרץ היא אמרה במיטה "יש כנס בטבריה, לילה אחד, בלי ילדים. אם יקרה משהו, אתה רוצה לדעת תוך כדי או אחרי?" אמרתי תוך כדי. היא אמרה "אז תהיה ער".

ההסכם היה פשוט. היא מחליטה הכל. אני לא מתקשר, רק עונה. היא כותבת מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה, ואם היא מפסיקה לכתוב, אני לא שואל. ואם מישהו משנינו כותב "בית", הכל נעצר. את המילה הזאת שנינו לא כתבנו.

בבוקר של הנסיעה היא ארזה מולי. שמלה לכנס, שמלה לערב, ואז עמדה מול המגירה של התחתונים ושאלה, בלי להסתובב, "איזה?" אמרתי "את השחור, זה עם התחרה מאחור". היא הוציאה אותו, הסתכלה עליו, ואמרה "את זה לבשתי בירח דבש". "אני יודע." היא שמה אותו במזוודה ונישקה אותי בדלת נשיקה של אישה שיוצאת לכנס, ואמרה לילדים "אבא אחראי". והלכה. ואני עמדתי בדלת עם הידיים רועדות וחשבתי שזה הדבר הכי אינטימי שעשינו: היא נתנה לי לבחור מה גבר אחר יוריד ממנה.

בשמונה בערב היא שלחה תמונה מהבר של המלון. שמלה שחורה שלא ראיתי, שיער פזור, כוס יין. "קולגות משעממים. חוץ מאחד." שאלתי מי. "אייל מהסניף בחיפה. בן 41. גרוש. יושב מולי ולא מפסיק להסתכל." כתבתי "ואת?" היא כתבה "גם אני לא מפסיקה". הילדים ישנו בתשע. אני ישבתי במטבח עם הטלפון ולא יכולתי לאכול.

בעשר וחצי: "הוא ליווה אותי לחדר. עמדנו בדלת. הוא שאל אם אני נשואה. אמרתי שכן, ושבעלי יודע שאני פה איתו עכשיו." שתי דקות שקט. "הוא לא הבין. הסברתי לו. הוא שאל אם אתה בסדר עם זה. אמרתי לו: יותר מבסדר, הוא יושב בבית וקשה." כתבתי "נכון". היא כתבה "ידעתי".

אחת עשרה ועשרים: "הוא בחדר. יושב על הכיסא. אני על המיטה. אנחנו מדברים עליך." לא הבנתי. "הוא שואל מה אתה אוהב שיעשו לי. אני עונה לו." כתבתי "מה ענית". היא כתבה "שאתה אוהב שאני על ארבע ושמושכים לי בשיער. הוא אמר שגם הוא." שכבתי על הספה, עם הטלפון מעל הפנים, והרגשתי את הלב בגרון.

"איך הוא נראה," כתבתי, כי הייתי חייב. "גבוה. ידיים גדולות. מזיע קצת, וזה דווקא עושה לי משהו. הוא מריח כמו מישהו שעבד כל היום." "ואתה מריח לה כמו?" "כמו בית. אל תדאג, יובל. אתה בית. הוא לילה." ואז: "הוא עומד עכשיו ופותח לי את הרוכסן. לאט. הוא שאל אם הוא יכול להריח אותי לפני שהוא נוגע. אמרתי לו שבעלי אוהב את זה. הוא אמר שבעלך צודק." הטלפון רעד לי ביד ולא ידעתי אם זה הטלפון או אני.

אחת עשרה וחצי, תמונה. השמלה השחורה על הרצפה של חדר מלון. ואז עוד תמונה: היד של גבר, לא שלי, על הירך של אשתי, מצולמת מלמעלה, מהזווית שלה. "הוא מנשק לי את הבטן עכשיו. אני מצלמת בשבילך. הוא יודע." כתבתי "תגידי לו תודה". היא כתבה "אמרתי. הוא צחק לי לתוך הכוס".

ואז עשרים דקות כלום. עשרים דקות שבהן ידעתי בדיוק מה קורה ולא ידעתי כלום. הלכתי לחדר של הילדים, בדקתי שהם ישנים, חזרתי לסלון, ולא נגעתי בעצמי, כי רציתי לחכות לה. בחצי השעה הזאת הבנתי מה אני בפנטזיה הזאת. לא בעל שמוותר. בעל שמחכה.

חצות ועשר, הודעה קולית. תשע עשרה שניות. הקול של אשתי, נושמת, לא מדברת, ואז גבר אומר "תגידי לו", והיא אומרת, בקול שאני מכיר מהמיטה שלנו, "יובל, הוא בתוכי". שמעתי את זה שמונה פעמים. אני יודע כי ספרתי. בפעם השמינית גמרתי על עצמי בסלון שלנו בלי לגעת כמעט.

אחת ועשרים: "גמרתי פעמיים. הוא עדיין לא. הוא מחכה שאתה תגיד." לא הבנתי. "הוא רוצה שאתה תגיד איפה." וזה הרגע שאני כותב בשבילו את כל הסיפור. אשתי, במלון בטבריה, עם גבר זר בתוכה, שואלת אותי בהודעה איפה הוא יגמור. כתבתי "בפנים". היא לא ענתה. אחרי שלוש דקות הגיעה הודעה: "בפנים. הוא אמר תודה. אני רועדת".

שתיים בלילה. ההודעה שאני לא אשכח: "אני שוכבת על הגב ומרגישה אותו זולג ממני ואני מצלמת את זה בשבילך". והתמונה. אשתי. הירכיים שלה. מה שגבר אחר השאיר בה, באור של מנורת מלון, מצולם בשבילי בידיים רועדות. לא גמרתי מזה. בכיתי מזה. ואז גמרתי.

בשתיים וחצי היא כתבה "הוא הלך לחדר שלו. אני לבד. אני רוצה אותך". התקשרתי, בפעם הראשונה באותו לילה, בניגוד להסכם, והיא ענתה בצלצול הראשון, ודיברנו עד ארבע. היא סיפרה לי הכל, לאט, עם הפרטים, איך הוא פתח לה את הרוכסן, איך הוא הריח אותה לפני שנגע, איך היא חשבה עלי כל הזמן ואיך בשלב מסוים הפסיקה לחשוב ורק הרגישה, ושזה החלק שהיא הכי מפחדת לספר לי, ואמרתי לה שזה החלק שהכי רציתי לשמוע.

ואז, בשלוש וחצי, היא אמרה "תעשה לעצמך עכשיו, ואני אקשיב". שכבתי בסלון בכפר סבא ואשתי הקשיבה לי מטבריה, ואמרה לי "זה מה שהוא שמע ממני", וגמרתי בפעם השלישית באותו לילה עם הטלפון על הלב.

בשמונה בבוקר הגיעה תמונה אחרונה. חדר האוכל של המלון, שולחן עם קפה וחביתה, ומעבר לשולחן, לא בפוקוס, גבר בחולצה כחולה מסתכל עליה. "הוא יושב מולי ואוכל כאילו כלום. אני לא יכולה לשבת. ככה אתה רצית?" כתבתי "ככה". היא כתבה "אז למה אני מרגישה שזה אתה עשית לי את זה ולא הוא". ולא היה לי מה לענות, כי היא צדקה. מחקתי את כל ההודעות מהטלפון לפני שהילדים קמו, חוץ מאחת. ההקלטה של תשע עשרה שניות. היא שמורה אצלי בתיקייה בשם "ביטוח", ואני שומע אותה כשאני בנסיעות, ושירה יודעת, ולפעמים היא שולחת לי "אתה מקשיב עכשיו?" ואני עונה "כן", והיא עונה "טוב".

היא חזרה למחרת בשש בערב, אחרי הכנס. הילדים קפצו עליה. היא הסתכלה עלי מעל הראשים שלהם, ולא אמרה כלום, רק הנהנה. בלילה, אחרי שהם נרדמו, היא נכנסה למיטה ושכבה עלי והביאה את הפנים שלה למרחק סנטימטר ואמרה "לא התקלחתי בבוקר. רציתי שתריח אותו עלי". ועשיתי את זה. ואז עשינו סקס שלא עשינו תשע שנים, שקט, איטי, עם העיניים פתוחות, והיא אמרה באמצע "הוא שלח הודעה, הוא רוצה עוד פעם". אמרתי "מתי". היא אמרה "אתה תחליט". סיפור קוקהולד, הם קוראים לזה. אני קורא לזה הלילה שבו אשתי הבינה שאני לא מוותר עליה. אני נותן לה.

ואתה, שקראת את זה בשתיים בלילה ואשתך ישנה לידך? אפשר לספר על זה למישהי שלא תשפוט. הבנות בקו ערות. חייג.

רוצה לספר את זה לבחורה אמיתית, עכשיו?
שיחה חיה עם אחת הבנות של גוד סקס. תשלום בכרטיס אשראי במהלך השיחה, חיוב לפי דקה, בלי רישום, דיסקרטי.

חייג לשיחה חיה
03-6145977

הטלפון שלך פתוח לקווי 1901? חייג ישירות: 1901-725-322
לכל הבנות והמספרים ›