חזרתי לקיבוץ בגולן בגיל 34, גרוש, עם מזוודה אחת ועם הבית הישן של ההורים בהרחבה. בקיבוץ אף אחד לא שואל שאלות, כולם יודעים את התשובות. מה שאף אחד לא ידע זה מה שקרה בבריכה.
אני גיא. הייתי נשוי שש שנים לבחורה מהעמק, גרנו בחיפה, ולא היו ילדים, וזה כנראה מה שהציל את שנינו. חזרתי בספטמבר. בבית ליד, שהיה ריק שנתיים, נכנס באוקטובר דייר חדש. נדב, בן 37, אגרונום שהקיבוץ שכר למטעים, גרוש גם הוא, גבוה, עם זקן אפור בקצוות וידיים של מישהו שעובד באדמה. ביום הראשון הוא דפק בדלת עם בירות ואמר "אנחנו השכנים היחידים בשורה הזאת, בוא נהיה חברים". היינו.
ערבים בגולן בחורף הם ארוכים. ישבנו אצלו או אצלי, עם תנור וטלוויזיה, ודיברנו על הגירושים כמו שגברים מדברים: בלי. הוא ידע לשתוק יחד. זה מה שאהבתי. ובשלב מסוים שמתי לב שאני מחכה לשמוע את הדלת שלו נסגרת בערב, שאני מתלבש לפני שהוא בא, שאני מסתכל על הידיים שלו כשהוא פותח בירה. לא קראתי לזה בשם. הייתי סטרייט שלושים וארבע שנה. לא היה לי שם לזה.
בנובמבר נפלה הגדר בין החצרות שלנו ברוח. תיקנו אותה יחד, יום שלם, בבוץ, עם מברגה אחת שעברה בינינו. בשלב מסוים הוא עמד מאחורי להחזיק עמוד, והחזה שלו נגע בגב שלי, והנשימה שלו הייתה על הצוואר שלי, ואני החזקתי את העמוד חזק מדי. "ישר?" הוא שאל. "ישר," אמרתי, ולא הסתכלתי. כשסיימנו הוא שם יד על הכתף שלי, יד כבדה, חמה, ואמר "גדר טובה, שכן", והשאיר אותה שם שנייה יותר ממה שצריך. בלילה שכבתי במיטה והרגשתי את היד על הכתף כאילו עדיין שם, והייתי קשה, ואמרתי לעצמי שזה בגלל הגירושים.
שנינו לא ישנו. אני בגלל הגירושים, הוא בגלל משהו שלא סיפר. בלילות שמעתי אותו יוצא בשתיים. פעם אחת יצאתי אחריו. הוא הלך לבריכה של הקיבוץ, שסגורה בחורף אבל המים בה, ושחה. עמדתי מאחורי הגדר וראיתי אותו יוצא מהמים ערום, בלי מגבת, עם הגוף מאדים מהקור, ועומד ככה רגע מול הכוכבים. חזרתי הביתה ולא ישנתי עד הבוקר. ולא מהקור.
זה חזר על עצמו. הוא יוצא בשתיים, אני עומד מאחורי הגדר. שבוע. ובלילה השמיני, כשהוא יצא מהמים, הוא לא הסתכל על הכוכבים. הסתכל ישר אלי, לגדר, ואמר בקול רגיל "המים לא כאלה קרים, גיא". ידע כל הזמן.
לא ברחתי. זה הדבר שאני הכי גאה בו. עברתי את הגדר, ועמדתי מולו, לבוש, ואמרתי "אני לא יודע מה אני עושה פה". הוא אמר "אני יודע". הוא לא נגע בי. הוא פשוט עמד, ערום, רטוב, במרחק מטר, ונתן לי להסתכל. ואני הסתכלתי. על החזה עם השיער האפור. על הבטן. על הזין שלו, שלא היה רך. והבנתי שגם הוא לא ישן בגללי.
"מתי ידעת?" שאלתי. "בגדר." "ואני?" "אתה עוד לא יודע. זה בסדר." הוא התיישב על שפת הבריכה, ערום, ברגליים במים, ואמר לי בשקט שהוא התגרש כי אשתו מצאה הודעות. שהוא בן 37 והיה עם גבר פעם אחת בחיים, בצבא, ועשרים שנה העמיד פנים. ושהוא בא לקיבוץ בגולן כדי להיות לבד, ובמקום זה יש שכן שעומד מאחורי גדר כל לילה. "אתה כועס?" שאלתי. הוא אמר "אני מחכה".
"תתפשט," הוא אמר. "קר." "אז תהיה קר רגע." התפשטתי. עמדתי ערום מול גבר בפעם הראשונה בחיים, בבריכה של הקיבוץ שבו גדלתי, בקור של הגולן, ועם הזין קשה שאי אפשר להסתיר. הוא הסתכל, וחייך, ואמר "יופי", וקפץ למים. קפצתי אחריו.
במים הוא תפס אותי. ידיים חזקות על הכתפיים, ואז על הגב, ואז על התחת, ומשך אותי אליו, וההרגשה של גוף של גבר על הגוף שלי במים הייתה כמו שום דבר שידעתי. קשה מול קשה. הוא נישק אותי. זקן על זקן, שפתיים חזקות, יד על העורף, ואני פתחתי את הפה ונתתי לו להיכנס ונאנקתי לתוכו, וזה היה הצליל הכי כן שעשיתי בחיים.
הוא הוציא אותי מהמים אל המדרגות, הושיב אותי על השפה הקרה, וכרע לפני במים, וירד עלי. הפה של גבר. חם, בטוח, בלי שום היסוס, לוקח אותי עמוק, עם יד אחת על הירך שלי ועם העיניים למעלה. "נדב," אמרתי, ולא ידעתי מה להוסיף. הוא ידע. אחרי דקה הוא עצר, כי ראה שאני קרוב, ואמר "לא ככה. בוא".
בחדר הציוד של הבריכה, בין גלגלי ההצלה והכלור, יש מזרן ישן של המציל. הוא פרש אותו, ושכב, ומשך אותי עליו, וגוף על גוף, שיער על שיער, זין על זין, הוא נישק אותי לאט מאוד. "אתה רועד," אמר. "קר." "לא." "לא," הודיתי. הוא לקח לי את היד ושם אותה עליו, ואני החזקתי גבר אחר בפעם הראשונה, והרגשתי כמה הוא קשה בגללי, ומשהו בי שהיה סגור שלושים וארבע שנה נפתח בבת אחת. עשיתי לו כמו לעצמי. הוא נשם כבד ואמר "ככה, גיא, ככה". ואז ירדתי עליו, בלי שביקש, בלי לדעת איך, והטעם של גבר בפה שלי לא היה מוזר. היה נכון.
"אני רוצה אותך," הוא אמר, ואני ידעתי מה, ואמרתי "אני לא יודע אם אני יכול". הוא אמר "אז לא היום". ובמקום זה הוא שכב עלי ונע, זין מול זין, בידיים שלו שתפסו את שנינו יחד, ונישק אותי כל הזמן, ואני גמרתי ראשון, על הבטן של שנינו, בקול שהדהד בחדר הציוד, והוא גמר שנייה אחרי עם הפנים בצוואר שלי ונשך אותי. שכבנו על המזרן של המציל, מלוכלכים, רועדים, והוא אמר "עכשיו אתה יודע למה לא ישנתי".
זה היה בדצמבר. בינואר, באותו חדר, אמרתי לו "היום". הוא היה איטי כמו שרק גבר שאוהב גבר יודע, עם שמן ועם זמן ועם מילים באוזן, ואני שכבתי על הבטן על המזרן ונתתי לו להיכנס, וכאב, ואז לא, ואז היה משהו שלא ידעתי שגוף של גבר יכול להרגיש, ונדב זז בי לאט ואמר לי את השם שלי, וגמרתי בלי לגעת בעצמי, עם הפנים במזרן, ובכיתי אחר כך, והוא לא שאל.
בקיבוץ כולם יודעים את התשובות. את זאת עוד לא. אנחנו עדיין שני גרושים בשורה האחרונה של ההרחבה, שותים בירה בערב ושותקים יחד. ובשתיים בלילה שנינו יוצאים לבריכה, ואף אחד כבר לא עומד מאחורי הגדר.
בשבת שעברה בחדר האוכל אמא שלי, שבאה לבקר, הסתכלה עלינו יושבים באותו שולחן ואמרה "טוב שיש לך חבר פה, גיא, אתה נראה אחרת". נדב הסתכל בצלחת. אני אמרתי "כן, אמא, נדב הציל אותי מהחורף". והיא אמרה "תזמין אותו לחג". הזמנתי. הוא בא. ובלילה של החג, אחרי שכולם הלכו, הוא עזר לי לשטוף כלים, והגדר שתיקנו עומדת, ואין בה שום צורך.
ואתה, שקורא את זה בשתיים בלילה ולא יודע מה לקרוא לזה? גם לך לא חייבים שם. יש גברים אמיתיים בקו של גוד סקס שאפשר לדבר איתם על זה, אחד על אחד. חייג.
קו הגייז של גוד סקס: היכרויות ושיחות חיות בין גברים, אחד על אחד, פתוח מרוב הטלפונים, דיסקרטי לגמרי.
סיפורים דומים
- סיפורי גייז: לילה אחד באוהל בשביל ישראל, מתחת לכוכבים של המכתש
- השותף החדש לדירה בפלורנטין, והלילה שהמזגן התקלקל
- השכן מהמרפסת המשותפת בבת גלים, והשרקייה שהפילה את העציצים
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.
