כל מי שכותב על זה כותב על הלילה. אני רוצה לכתוב על הבוקר. כי הלילה, בסופו של דבר, היה בדיוק מה שדמיינתי במשך שלוש שנים, ואילו הבוקר היה הדבר שלא דמיינתי בכלל, והוא זה ששינה אותנו.
קוראים לי רועי, בן 36, דנה אשתי בת 34, גרים בהרצליה בדירת גן שכורה שאנחנו לא מצליחים להחליט אם לקנות. הלילה, בקצרה: איתי, קולגה של דנה מהמשרד, בן 38, גרוש, שבמשך חצי שנה אנחנו משחקים בשמו במיטה. ארוחת ערב אצלנו, יותר מדי יין בכוונה, ואז הסלון, ואז חדר השינה, ואני בכורסה ליד החלון, ואשתי על הגב עם הרגליים על הכתפיים של גבר אחר, מסתכלת עליי כל הזמן, גומרת שלוש פעמים, ואני גומר על עצמי בלי לגעת כמעט, ואיתי נרדם לידה בחמש לשתיים כי הוא שתה יותר מדי כדי לנהוג, ואני נרדמתי בכורסה.
צריך להגיד על הלילה עוד דבר אחד, כי הוא חשוב לבוקר. באיזשהו שלב, כשאיתי היה בתוכה והיא הייתה על ארבע, היא עצרה אותו. פשוט אמרה "רגע", והוא קפא, והיא הסתכלה עליי בכורסה ואמרה "רועי, בוא תשכב מולי". שכבתי על המיטה, ראש מול הראש שלה, ואיתי המשיך מאחור, ודנה הסתכלה לי לתוך העיניים ממרחק של עשרה סנטימטר, בזמן שהיא נדחפת אליי בכל חבטה, ולחשה "זה אתה. זה אתה". לא הבנתי אז מה היא התכוונה. הבנתי בבוקר.
התעוררתי בשש ועשרה מאור. דלת החדר הייתה פתוחה והייתה שמש על הרצפה. המיטה שלנו, השמיכה שלנו, ודנה ישנה על הצד, עירומה, השיער על הפנים, וגבר שאינו אני ישן מאחוריה עם יד על המותן שלה. עמדתי בדלת ובדקתי את עצמי. חיפשתי את הכאב, את הקנאה, את הדבר שאמור לבוא. מצאתי משהו אחר. מצאתי שאני קשה, ושאני רוצה לצלם את זה ולשמור את זה לעד, ושאני אוהב אותה בצורה שהבהילה אותי.
עמדתי שם עוד דקה. איתי זז בשנתו והיד שלו ירדה מהמותן שלה אל הירך, ודנה נאנחה ונצמדה אליו לאחור, בלי להתעורר, בתנועה שאני מכיר, התנועה שהיא עושה אליי כל בוקר. משהו בי התכווץ ואז נפתח. היא עשתה את התנועה הזאת כי הגוף שלה בטוח, לא כי הוא שכח למי הוא שייך. ואני הייתי זה שנתן לו את הביטחון הזה.
הלכתי למטבח להכין קפה. אחרי עשר דקות שמעתי צעדים, ודנה נכנסה בחולצה שלי, בלי כלום מתחת, עם סימן אדום על הצוואר שלא אני עשיתי, ועצרה בדלת. הסתכלנו אחד על השני. "אתה בסדר?" היא שאלה בקול של בוקר. "את?" "תענה אתה". לקחתי אוויר. "אני לא זוכר שהייתי יותר בסדר. וזה מבלבל אותי". היא ניגשה, לקחה לי את הכוס מהיד, שתתה, ואמרה "זה בילבל גם אותי. התעוררתי והוא נגע בי ולא ידעתי שנייה איפה אתה. ואז ראיתי אותך בדלת, ולא רציתי שתלך".
התיישבנו על הדלפק. היא סיפרה לי מה היא הרגישה, לא בלילה, בלילה ראיתי, אלא ברגעים שלא ראיתי: כשהוא נכנס אליה בפעם הראשונה והיא הרגישה "מישהו אחר", מילולית, גוף אחר, קצב אחר, ומה שעבר לה בראש הייתה המילה "רועי". "כל פעם שהוא עשה לי משהו טוב חשבתי עליך. זה היה כאילו אתה בתוכי דרכו". לא ידעתי מה לעשות עם המשפט הזה, אז נישקתי אותה, והיא טעמה כמו קפה ולילה.
שאלתי אותה אם היא מתחרטת על משהו. היא חשבה. אני אוהב שהיא חושבת לפני שהיא עונה, גם אחרי תשע שנים. "על דבר אחד", היא אמרה. "שהוא נרדם פה. לא בגלל שזה הפריע לי. בגלל שלא ראיתי אותך. התעוררתי בשלוש והייתי צריכה אותך ולא יכולתי להגיע אליך". אמרתי לה שישבתי בכורסה וראיתי אותה ישנה, ושזה היה הרגע שבו הבנתי שאני יכול לחיות עם זה, ויותר מזה, שאני רוצה לחיות עם זה. "פעם הבאה", היא אמרה, "אתה במיטה". לא תפסתי אז שהיא אמרה פעם הבאה. היא תפסה.
איתי יצא בשבע, לבוש, מבויש. "חבר'ה, אני… תודה. אני הולך". דנה אמרה "שב, יש קפה". הוא התיישב, ואז קרה הדבר שהבוקר הזה נזכר בו בשבילו. דנה הסתכלה עליי ושאלה בלי מילים. הנהנתי. היא קמה, התיישבה על הברכיים של איתי, בחולצה שלי, ואמרה לי "אני רוצה שתראה את זה באור".
במיטה בלילה זה היה חושך ויין ואדרנלין. במטבח בשבע בבוקר זה היה שמש ישרה ושום דבר להסתתר מאחוריו. דנה פתחה לו את המכנסיים שם, ליד הקפה, והוא היה קשה מיד, והיא ישבה עליו, בלי קונדום, כי אתמול בלילה סיימנו את החפיסה ובבוקר אף אחד לא רצה ללכת לחפש, ודנה הסתכלה עליי ואמרה "אני על גלולות, אתה יודע את זה, תגיד לי שזה בסדר". אמרתי "זה בסדר". ואיתי החליק לתוכה ואני ראיתי את הפנים של אשתי משתנות באור הבוקר, את העור שלה אדמדם, את השפתיים שנפתחות, ואת העיניים שלא יורדות ממני.
איתי הסתכל עליי מעבר לכתף שלה, ובפעם הראשונה הוא לא נראה מבויש. "אתה בסדר, אחי?" "אני יותר מבסדר. תזיין אותה". הוא תפס לה את המותניים והרים אותה ממנו, ואז הניח אותה בחזרה, לאט, מילימטר מילימטר, ודנה גנחה גניחה ארוכה, שקטה, של בוקר, ואמרה "שוב". והוא עשה שוב, ושוב, והיא הייתה כמו חתולה בשמש, מתפנקת, בלי שום דחיפות, והקפה שלנו התקרר על הדלפק ואף אחד לא התייחס אליו.
היא זזה עליו לאט. בלי להצטרך להרשים, בלי שום דבר מהלילה. סתם אישה שנהנית. החולצה שלי עליה, השדיים נעים מתחת לבד, והוא מחזיק לה את הישבן בשתי הידיים, והיא לוחשת לי, לא לו, "אתה רואה כמה אני רטובה? זה ממך. מזה שאתה מסתכל". התקרבתי. עמדתי ליד הדלפק, מטר ממנה, והיא הושיטה יד ופתחה לי את המכנסיים הקצרים ולקחה אותי לפה, בזמן שהיא רוכבת על גבר אחר במטבח שלנו בשבע בבוקר, ואני אחזתי בשיער שלה ובלעתי את הצעקה.
איתי גמר בתוכה, ואמר סליחה, ואנחנו צחקנו, שנינו, כי זה היה מצחיק, גבר מתנצל על שהוא גמר בתוך אישה שרוכבת עליו. דנה קמה מעליו, הזרע שלו זלג לה על הירך הפנימית, והיא לקחה אותי ביד למיטה, לאותה מיטה, לאותם סדינים, ושכבה על הגב ואמרה "עכשיו אתה". נכנסתי אליה והיא הייתה חמה ומלאה בו ורופפת וחלקה, ושמעתי את עצמי גונח מהתחושה הזאת, שאני בתוך אשתי יחד איתו, ודנה הסתכלה עליי ואמרה "תגיד לי שאתה אוהב אותי". "אני אוהב אותך יותר מאי פעם". "תגמור לי בפנים, איתו". גמרתי. היא גמרה שנייה אחריי, בשקט, עם היד על הפה, ואיתי עמד בדלת החדר ולא ידע אם להסתכל, ודנה אמרה לו "אתה יכול להסתכל", ככה, בדיוק מה שהיא הייתה אומרת לי.
הוא הלך בשמונה. חיבק את שנינו. דנה ואני נשארנו במיטה, מזיעים, מלוכלכים, ולא דיברנו רבע שעה. ואז היא אמרה את הדבר שאני כותב בשבילו את כל הסיפור הזה. "הלילה היה הפנטזיה שלך. הבוקר היה שלי. רציתי לראות אם אנחנו עדיין אנחנו כשהאור נדלק". "ו?" "ואנחנו יותר אנחנו".
שאלתי אותה מה הכי הפתיע אותה. היא אמרה "שלא פחדת ממני. חשבתי שתראה אותי ככה ותפחד, שאתה תגלה שיש בי משהו שאתה לא רוצה לדעת". אמרתי לה שההפך, שכל מה שגיליתי אני רוצה לדעת עוד. היא אמרה "אני לא בוגדת בך. אני יודעת שזה נשמע מצחיק אחרי הלילה הזה". אמרתי לה שזה הדבר הכי לא מצחיק שהיא אמרה. בגידה היא כשמסתירים. אנחנו לא הסתרנו כלום, אפילו לא בשבע בבוקר באור מלא.
שיחה חיה עם אחת הבנות של גוד סקס. תשלום בכרטיס אשראי במהלך השיחה, חיוב לפי דקה, בלי רישום, דיסקרטי.
החלפנו סדינים, התקלחנו ביחד, ויצאנו לאכול בבית קפה בשדרה, ואנשים ישבו לידנו עם עגלות וכלבים ולא ידעו כלום. דנה הניחה את הרגל שלה על הרגל שלי מתחת לשולחן. "פעם הבאה", היא אמרה, "אני רוצה שתהיה במיטה. לא בכורסה". הסתכלתי עליה. "פעם הבאה?" "אל תשחק אותה מופתע", היא אמרה. "ראיתי אותך בדלת הבוקר".
אנחנו עדיין לא קנינו את הדירה. אבל את המיטה אנחנו משאירים.
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.
