יצאתי בשאלה בגיל 22. שבע שנים אחרי, אני עדיין גרה בירושלים, בגבול של שכונה חרדית, כי הדירה זולה ואני עקשנית. השכנים יודעים מי אני. הם לא אומרים שלום. חוץ מאחד.
אני נעמה, בת 29, עובדת בעריכת וידאו, גרה לבד בקומה השלישית. בקומה השנייה גרים יוסי ורבקי עם ארבעה ילדים. יוסי אברך, בן 27 אולי, רזה, עם עיניים כחולות מאחורי משקפיים, מהסוג שמסתכל על הרצפה כשאני עוברת בחדר המדרגות בטייץ. אני שמתי לב שהוא מסתכל על הרצפה קצת מאוחר מדי. שזה אומר שקודם הוא מסתכל עלי.
השכונה שלי היא כזאת שבשבת סוגרים את הכביש. אני מקפידה לא לנסוע, לא בגלל שאני מאמינה, בגלל שלא בא לי אבנים. יוסי ורבקי היו היחידים שאמרו "שבת שלום" כשעברתי, ורבקי פעם השאירה לי צלחת חלה על הדלת, עם פתק "ממני". אנשים טובים. אני כותבת את זה כדי שתבינו שלא תכננתי כלום.
וגם כדי שתבינו למה שמתי לב אליו. גבר שמסתכל על הרצפה כשאת עוברת בטייץ אומר לך יותר על מה שהוא רואה מגבר שבוהה. אני הייתי מאטה במדרגות. לא הרבה. שנייה. וזה היה משחק שלי לבד, ככה חשבתי. עד שהתברר שגם הוא שיחק.
פעם אחת, בחורף, עליתי עם שקיות מהסופר והידית של אחת נקרעה בקומה השנייה. תפוזים על כל המדרגות. הדלת שלו נפתחה, והוא יצא, בלי ז'קט, ואסף איתי תפוז תפוז בלי להגיד מילה. כשהושטתי יד לאותו תפוז שהוא הושיט, האצבעות נגעו. הוא לא משך את היד. שנייה שלמה. ואז אמר "שתהיה לך שבת שלום" ביום שלישי, וחזר הביתה, ואני עמדתי עם התפוזים ועם הלב דופק כמו ילדה. מאז, כל פעם שעברתי ליד הדלת שלו, הייתי שומעת שהוא מפסיק ללמוד בקול.
בליל שבת בחורף, בעשר בלילה, דפקו בדלת. יוסי, בחליפה, בלי כובע, עם פנים לבנות. "סליחה. נגמרו לנו הנרות ורבקי אצל אמא שלה עם הילדים, ואני לא יכול להדליק אור, ואני לא יכול לשבת בחושך כל הלילה." שאלתי למה הוא לא הולך לשכנים החרדים. הוא אמר "כי הם יספרו". הכנסתי אותו.
ישבנו בסלון, עם האור דלוק אצלי, ואני נתתי לו תה. הוא הסתכל על הספרים שלי, על הטלוויזיה, על הרגליים שלי בטרנינג קצר, ובלע רוק. שאלתי אם הוא בסדר. הוא אמר "אני נשוי שש שנים ואני לא יודע כלום". שאלתי מה זאת אומרת. הוא אמר "רבקי מכבה אור. תמיד. שש שנים לא ראיתי אותה." והוא הסתכל עלי ואמר "ואותך אני רואה כל יום במדרגות ואני לא מצליח ללמוד".
לא הייתי צריכה לעשות את זה. אני יודעת. אבל הוא ישב שם, אברך בן 27 עם ידיים רועדות, ואמר לי שהוא לא ראה אישה בחיים שלו, ואני קמתי, ועמדתי מולו, והורדתי את החולצה.
הוא לא זז. הסתכל על החזה שלי כאילו הוא רואה את הים בפעם הראשונה. "אפשר?" הוא שאל. לקחתי לו את היד ושמתי אותה עלי. היד הייתה קרה ורועדת ואז חמה. הוא נגע בפטמה שלי עם קצות האצבעות כמו במשהו שנשבר, ואני אמרתי "יותר חזק, זה לא נשבר", והוא לחץ, ואני נאנקתי, והוא נבהל ומשך את היד, ואני החזרתי אותה.
הורדתי לו את הז'קט, את הציציות, פתחתי את החולצה הלבנה כפתור כפתור. גוף לבן, רזה, עם שיער בהיר על החזה, שאף אחת לא ראתה באור. אמרתי לו "עכשיו אתה רואה". הוא הסתכל למטה על עצמו ואז עלי ואמר "תודה", ואני כמעט בכיתי ואז כמעט צחקתי.
הורדתי את הטרנינג. עמדתי מולו עירומה, באור, בליל שבת, וראיתי את הפנים שלו כשהוא רואה כוס בפעם הראשונה. הוא כרע על הברכיים לבד, בלי שביקשתי, והסתכל מקרוב, ונשם עלי, ואני התחלתי לרעוד. "אפשר לגעת?" שאל. אמרתי "אפשר הכל". הוא נגע באצבע, מבחוץ, ואז בפנים, ואז שם את הפה כי הוא ראה בטח בסרטים שהוא לא מודה שראה, ולא ידע מה לעשות שם, ועשה את זה לאט ובזהירות כמו שלומדים דף גמרא. ואני, שהייתי עם גברים שיודעים הכל, גמרתי תוך שלוש דקות על הלשון הלא-מיומנת של אברך, בגלל האופן שבו הוא הסתכל למעלה כל הזמן לוודא שאני נהנית.
לקחתי אותו למיטה. הוא היה קשה מהרגע שנכנס לדירה, אני חושבת. שכבתי אותו על הגב, ולמדתי שהוא לא יודע מה זה שאישה עולה על גבר. עליתי. הוא הסתכל למעלה עלי, על החזה שנע, על הפנים שלי, עם עיניים פתוחות לרווחה, ואמר "רבקי אף פעם לא", ואני שמתי לו יד על הפה. לא הלילה. הלילה רק אני.
לפני זה עצרתי אותו. הוא היה כבר בפתח, בידיים רועדות, ואני אמרתי "רגע". שכבתי אותו והלכתי להביא מים, ונתתי לו לשתות, והושבתי אותו, ואמרתי לו שאם הוא רוצה ללכת עכשיו זה בסדר ואף אחד לא יידע. הוא הסתכל על הכובע שלו על הכיסא, ואז עלי, ואמר "שש שנים לא ראיתי אישה. לא הולך". ואז, בעצמו, בלי שביקשתי, הוא הוריד את הכיפה והניח אותה על השולחן, הפוכה. אני לא יודעת מה זה אומר אצלם. אני יודעת שזה היה הרגע.
הוא גמר מהר. ברור שגמר מהר. ואז הוא התבייש, ואני אמרתי לו שיש לנו עד שהשבת יוצאת, ונתתי לו לנוח, ואז לימדתי אותו. איך לנשק צוואר. איך אצבעות. איך לא למהר. בפעם השנייה הוא החזיק רבע שעה, ואני גמרתי עליו פעמיים, והוא צעק בפעם הראשונה בחיים שלו, ומיד כיסה את הפה כאילו השכנים ישמעו. אולי שמעו.
בין הפעמים שכבנו, והוא שאל, בלחש, למה יצאתי. סיפרתי לו. על הבית, על האבא, על הלילה שהבנתי שאני לא מאמינה ושאף אחד לא ישאל אותי אם זה בסדר. הוא הקשיב עם היד על הבטן שלי ולא שפט. ואז אמר "אני לא יודע אם אני מאמין. אני יודע שאני פוחד". אמרתי לו שגם אני פחדתי שבע שנים, ושזה עובר. הוא הנהן, ונישק לי את הכתף, ואני הבנתי שזה הדבר הכי אינטימי שקרה הלילה, יותר מכל השאר.
באותה פעם הוא גם רצה לראות. את זה הוא ביקש בעצמו, בלחש: "אפשר עם האור?" הדלקתי את המנורה ליד המיטה. הוא נכנס בי על הגב, לאט, ותוך כדי הסתכל למטה, על המקום שבו אנחנו מתחברים, ואז על הפנים שלי, ואז שוב למטה, כמו מישהו שמשווה בין ספר לבין העולם. "זה מה שזה," הוא אמר. "כן," אמרתי. "שש שנים," הוא אמר, ודפק אותי פתאום חזק, בכעס שלא היה עלי, ואני הרמתי את הרגליים על הכתפיים שלו ואמרתי לו שכן, שככה, ושאין פה אף אחד שיגיד לו לא. גמרתי עם היד שלו על הפה שלי, כי הוא זה שנבהל מהקול הפעם.
לפנות בוקר הוא שאל אם אני מאמינה במשהו. אמרתי לו שאני מאמינה שגוף זה לא חטא. הוא חשב על זה זמן. ואז אמר "גם אני, מהיום". ולבש את הציציות בחזרה, אחת אחת.
הוא הלך בשש בבוקר, לפני שהשכונה קמה. בדלת הוא עמד עם הכובע ביד ואמר "אני לא יודע מה לעשות עכשיו". אמרתי לו "תלך הביתה, ותשאיר לה אור דלוק".
עברו חודשיים. רבקי בהיריון, אני שומעת דרך הרצפה. יוסי מסתכל עלי במדרגות ולא מוריד את העיניים יותר. ובשבת שעברה שוב דפקו בדלת בעשר, ואף אחד לא דיבר על נרות.
יש לך גם משהו שלא ראית באור אף פעם? אני בקו הלילה, ואני אוהבת ללמד לאט. תתקשר.
שיחה חיה עם אחת הבנות של גוד סקס. תשלום בכרטיס אשראי במהלך השיחה, חיוב לפי דקה, בלי רישום, דיסקרטי.
סיפורים דומים
- השכן מהקומה למעלה תיקן לי את הברז, ואז את כל השאר
- יפעת מתל אביב והחבר של הדיירת הקודמת (סיפור מוקלט)
- לילה של קיץ על מזרן במרפסת, והשכן ממול עם הטלסקופ (סיפור מוקלט)
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.
