אני אכתוב את זה כי אין לי למי לספר. לא לחברות, בטח שלא לבעלי, ולא לאמא שלי שהייתה מתה במקום. אז אני מספרת לכם, זרים, ואולי ככה זה ייצא לי מהראש.
קוראים לי ליאת, אני בת 41, נשואה שש עשרה שנה, שני ילדים, דירה ברמת גן ליד הפארק. בעלי איש טוב. באמת. הוא לא מרים יד, לא מרים קול, הוא עובד קשה ומביא הביתה. הוא גם לא נגע בי מאז פסח, ועכשיו כבר ספטמבר. זה לא שהוא לא רוצה, הוא פשוט שוכח שאני קיימת בתור אישה. אני מקפלת לו כביסה ואני שקופה.
השכן מהקומה למעלה עבר לגור לפני חצי שנה. אורי. גרוש, אולי בן 45, עובד במשהו עם משאיות, ידיים גדולות, וסוג של שקט כזה שגורם לך להסתכל פעמיים. הוא מהסוג שאומר בוקר טוב בחדר המדרגות ומסתכל לך בעיניים כשהוא אומר את זה. אני שמתי לב שהתחלתי לצאת לזרוק זבל בזמנים שהוא חוזר מהעבודה. לא הודיתי לעצמי, אבל שמתי לב.
היו דברים קטנים לפני זה. פעם אחת הוא עזר לי להעלות מזוודה מהחניה והיד שלו נגעה בגב שלי כשהוא עבר לידי בדלת, ואני הרגשתי את הנגיעה הזאת עד הערב. פעם אחרת ישבתי במרפסת בלילה עם כוס יין, והוא עמד במרפסת שלו מעלי, מעשן, ולא דיברנו, ואני ידעתי שהוא מסתכל למטה, ולא נכנסתי הביתה. ישבתי עוד עשרים דקות עם החולצה קצת פתוחה, ושנאתי את עצמי, ונהניתי.
בשבת בבוקר הברז במטבח נשבר. לא נשבר, נשבר לגמרי. מים על כל הרצפה, בעלי במילואים עד יום שלישי, הילדים אצל אמא שלו. עמדתי עם מגבות על הרצפה כמו אידיוטית וחשבתי מי בכלל עונה לטלפון בשבת. ואז חשבתי על הידיים של אורי.
עליתי קומה בטרנינג ובגופייה, בלי חזייה, כי לא חשבתי, נשבע לכם שלא חשבתי. הוא פתח את הדלת בלי חולצה, עם קפה ביד, והסתכל עלי בדיוק שנייה יותר מדי לפני שהסתכל לי בעיניים. "הברז," אמרתי. "יש לך אולי מפתח צינורות?" הוא חייך. "יש לי גם ידיים."
הוא ירד איתי, שכב מתחת לכיור, ואני עמדתי מעליו והסתכלתי על הבטן שלו שנחשפה כשהחולצה שהוא לבש בדרך עלתה למעלה. הוא ביקש שאחזיק לו את הפנס. התכופפתי. הוא הסתכל למעלה, לתוך הגופייה, ולא הסתיר את זה. ואני לא זזתי. זה היה הרגע. לא כשהוא נגע בי, לפני. הרגע שבו יכולתי להזדקף ולא הזדקפתי.
"ליאת," הוא אמר, עדיין שוכב על הגב, "את יודעת שאני רואה אותך."
"אני יודעת."
הוא סגר את המים, קם, ניגב ידיים במגבת שלי, ועמד קרוב. לא נגע. "אני אלך אם תגידי לי ללכת."
לא אמרתי כלום. הוא שם יד על הצוואר שלי, לא בכוח, ככה, כמו שמחזיקים משהו ששווה. ונישק אותי. שש עשרה שנה לא נישקו אותי ככה. עם כוונה. הברכיים שלי נחלשו כמו בסרטים, שלא האמנתי שזה קורה באמת. הוא הריח מסבון ומקפה, והידיים שלו היו מחוספסות על העור של הצוואר שלי, ואני שמעתי את עצמי נאנחת לתוך הפה שלו כמו מישהי אחרת.
הוא הרים אותי על השיש, בדיוק ליד הכיור שהוא תיקן, ומשך לי את מכנסי הטרנינג בתנועה אחת. הייתי רטובה כל כך שהתביישתי. הוא ראה, וזה רק הדליק אותו יותר. הוא ירד על הברכיים על הרצפה הרטובה של המטבח שלי, פישק לי את הרגליים, וליקק אותי לאט, כמו שלא עשו לי אף פעם, לא בעלי ולא לפניו. הלשון שלו הייתה שטוחה ורחבה ואיטית, ואז מחודדת ומהירה בדיוק במקום, כאילו הוא מקשיב לי. אני תפסתי לו בשיער ונאנקתי בקול שלא הכרתי, והמחשבה היחידה שעברה לי בראש הייתה שהחלון פתוח ולא אכפת לי.
גמרתי לו על הפה תוך שתי דקות. גמרתי כמו שלא גמרתי שנים, עם רעד ברגליים ועם דמעות, באמת דמעות. הוא קם, ניגב את הפה בגב היד, והסתכל עלי כאילו הוא חושב מה לעשות איתי עכשיו.
"בואי," הוא אמר, ולקח אותי ליד לחדר השינה. למיטה שלי. למיטה של בעלי. ידעתי שזה הקו, ועברתי אותו בלי לעצור.
הוא הפשיט אותי לגמרי והשכיב אותי, ועמד רגע להסתכל. אני בת 41, יש לי בטן, יש לי סימנים מהלידות, ובעלי לא הסתכל עלי ככה מאז שהייתי בת 25. אורי הסתכל עלי כאילו אני האישה הכי יפה שהוא ראה, ואמר את זה. "את יפה בטירוף." ואני האמנתי לו, כי הזין שלו אמר את זה לפני הפה.
הוא נכנס בי לאט. הוא גדול, יותר מבעלי, ולקח לי רגע. ואז הוא התחיל לזוז, ואני תפסתי לו בתחת ומשכתי אותו פנימה, כי רציתי את כולו, ולא רציתי לחשוב. הוא דפק אותי חזק, לאט, חזק, לאט, והסתכל לי בעיניים כל הזמן, ואני לא יכולתי להסתכל אחורה כי הייתי בטוחה שהוא רואה הכל. את השנים, את הכעס, את הרעב. הוא הפך אותי על הבטן, הרים לי את התחת, ונכנס מאחור. תפס לי בשיער בדיוק כמו שאני אוהבת ולא ידעתי שאני אוהבת. אמרתי "תזיין אותי" בקול, בחדר שלי, וכמעט צחקתי מכמה שזה נשמע מוזר בקול שלי.
הוא לא מיהר. זה הדבר שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. בעלי, כשזה עוד קרה, היה גומר תוך חמש דקות ומתנצל. אורי דפק אותי כאילו יש לו את כל השבת, עצר כשהרגיש שאני קרובה, נשך לי את הכתף, חיכה, והתחיל מחדש. בפעם השלישית שהוא עצר התחננתי. באמת התחננתי, בקול, "אל תעצור, בבקשה". והוא לא עצר.
גמרתי שוב, ואז הוא גמר בתוכי, ושנינו נשארנו שכובים על המצעים שכיבסתי יום קודם, מזיעים, בלי לדבר. שמעתי את השכנה מהקומה השלישית מדברת בטלפון במרפסת. העולם המשיך כרגיל.
"את בסדר?" הוא שאל אחרי דקה.
"לא," אמרתי, "אבל אל תלך עדיין."
הוא נשאר עוד שעה. שכבנו, הוא ליטף לי את הגב עם היד הגדולה שלו, ודיברנו על שטויות, על הוועד, על החניה. ואז הוא קם, התלבש, ובדלת הוא הסתובב ואמר "הברז לא יישבר שוב, אבל את יודעת איפה אני". ואני עמדתי עם המגבת סביב הגוף והנהנתי כמו ילדה.
בעלי חזר ביום שלישי, שאל אם היה בסדר, אמרתי שהיה ברז. הוא אמר "יופי". מאז עברו שלושה שבועות. אורי לא דפק בדלת, ואני לא עליתי. אנחנו אומרים בוקר טוב בחדר המדרגות, והוא מסתכל לי בעיניים שנייה יותר מדי, ואני יודעת שזה יקרה שוב, ואני יודעת שאני לא אעצור את זה.
שיחה חיה עם אחת הבנות של גוד סקס. תשלום בכרטיס אשראי במהלך השיחה, חיוב לפי דקה, בלי רישום, דיסקרטי.
שבוע אחרי שבעלי חזר נפגשנו בחדר הכביסה של הבניין. הוא עם סל, אני עם סל, שתי מכונות זו ליד זו. הוא לא נגע בי. הוא רק עמד קרוב מדי כשהכנסתי את הכביסה, ואמר בשקט "חלמתי עלייך אתמול", והלך. עמדתי שם מול המכונה המסתובבת עשר דקות ולא זכרתי מה באתי לעשות. בלילה יניב, בעלי, נרדם בתשע, ואני שכבתי לידו וגמרתי עם היד בין הרגליים בלי להשמיע קול, וחשבתי על היד של אורי בשיער שלי.
אם יש לכם עצה, אל תכתבו אותה. אני לא רוצה עצה. רציתי רק שמישהו יידע.
סיפורים דומים
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.
