עשרים שנה לא נהגתי. הוצאתי רישיון בגיל 18, נבהלתי מתאונה של חברה בגיל 24, ומאז בעלי נהג. עשרים שנה בכיסא ליד. באוגוסט הוא עבר ניתוח בברך, והבנתי שאם אני לא לומדת לנהוג מחדש אני לא יוצאת מהבית. חיפשתי "שיעורי רענון חולון". מצאתי את שמעון.
אני דורית, בת 44, נשואה עשרים ושתיים שנה, שלושה ילדים גדולים, מזכירה במרפאה. אישה רגילה, עם עודף של חמישה קילו שאני לא מורידה ובעל שקורא לי "אמא" גם כשהילדים לא בבית. עשרים ושתיים שנה. תחשבו כמה זמן זה בלי שמישהו אומר לך את השם שלך במיטה.
שמעון בן 50, מורה נהיגה שלושים שנה, גרוש, אוטו לבן עם שלט "לומדת נהיגה" שהתביישתי ממנו. גדול, שזוף, ידיים על ההגה השני, וסבלנות שלא פגשתי בגבר. בשיעור הראשון הייתי בפאניקה ברחוב סוקולוב. הוא הניח את היד על היד שלי על ההילוכים ואמר "דורית, אני פה, לא יקרה כלום". והיד שלו נשארה על שלי עוד רחוב שלם. לא הזזתי אותה.
היו שמונה שיעורים. בשעה שבע בבוקר, כי אז הכבישים ריקים, הוא אמר. אני הייתי מתלבשת לשיעורים. שמתי לב אחרי השלישי שאני שמה איפור לשיעור נהיגה. הוא שם לב אחרי הרביעי. "את יפה היום." אמרתי "מה פתאום". הוא אמר "אני נוהג בשתי עיניים, גברת, ורואה הכל".
בשיעור הרביעי, ברמזור ארוך בצומת, הוא לקח לי את היד מההגה ושם שתי אצבעות על פרק כף היד שלי, כמו רופא. "הדופק שלך מהיר," הוא אמר. "זה מהנהיגה," אמרתי. "לא," הוא אמר, "ברמזור לא נוהגים". והחזיר לי את היד להגה כשהתחלף לירוק, ואני נסעתי ישר במקום לפנות ימינה, והוא לא תיקן אותי, רק חייך.
בשיעור החמישי, בכביש 4, הוא שאל על בעלי. אמרתי שהוא איש טוב. הוא אמר "לא שאלתי אם הוא טוב, שאלתי אם הוא נוגע בך". שתקתי עד המחלף. ואז אמרתי "פעם בחודש, כשאני מזכירה". הוא לא אמר כלום. שם את היד על ההילוכים, מעל שלי, ואמר "הילוך שלישי, דורית", ואני העברתי הילוך עם היד שלו על היד שלי והרגשתי שאני עוברת גם משהו אחר.
באותו ערב, בבית, בעלי שאל איך היה השיעור. אמרתי "מתקדם". הלכתי להתקלח, ומתחת למים עשיתי לעצמי עם היד וחשבתי על היד של שמעון, ולא הרגשתי אשמה, הרגשתי שאני חיה, וזה הפחיד אותי יותר.
בבוקר של השיעור השישי לבשתי שמלה. לא מכנסיים, שמלה, כחולה, עד הברך, שקניתי לחתונה של אחיינית ולא לבשתי מאז. בעלי הרים את הראש מהקפה ושאל "לאן מתלבשים ככה". אמרתי "לשיעור". הוא אמר "אמא, זה שיעור נהיגה", וחזר לעיתון. עמדתי במראה בכניסה וראיתי אישה בת 44 בשמלה כחולה, ובפעם הראשונה מזה שנים לא ראיתי את החמישה קילו. ראיתי שאני יוצאת מהבית.
בשיעור השישי היינו בחניה של חוף הים, ריקה, בשבע בבוקר, לתרגל חניה. עשיתי חניה ברוורס בפעם הראשונה בחיים, מושלם, בין שני עמודים, וצעקתי. ממש צעקתי משמחה. והוא צחק, והסתובב אלי, ואני הסתובבתי אליו, ופתאום הפנים שלו היו קרובות, ולא נתתי לרגע לעבור. נישקתי אותו. אני. אישה בת 44 שבעלה קורא לה אמא נישקה את מורה הנהיגה שלה באוטו לבן עם שלט.
הוא לא נבהל. החזיר נשיקה, איטית, עם יד על העורף שלי, ואז נעצר ואמר "דורית, את נשואה". אמרתי "עשרים ושתיים שנה". הוא אמר "ומה את רוצה". אמרתי "שמישהו יגיד את השם שלי". הוא אמר "דורית", לאט, כמו שלא אמרו אותו שנים, ואני נרטבתי מהמילה.
באוטו של מורה נהיגה אין הרבה מקום. הוא הזיז את המושב שלו אחורה עד הסוף ומשך אותי אליו, ואני עברתי מעל ההילוכים כמו ילדה, ונחתתי עליו, עם השמלה שהתרוממה עד המותניים. הידיים הגדולות שלו על התחת שלי, על העודף שאני שונאת, ובמקום להתבייש רציתי שיילחץ יותר. הוא פתח לי את החולצה, ואמר על החזה שלי "אלוהים", וזה היה מספיק כדי שאני ארצה לבכות ולא אבכה.
ירדנו למושב האחורי. אני שכבתי על הגב עם רגל אחת על המשענת, ושמעון, גבר בן 50 עם בטן וידיים של מכונאי, ירד עלי בסבלנות שלימד אותי חניה. לאט, לא מוותר, מתקן כיוון. גמרתי על הלשון שלו עם הרגל דוחפת את החלון, והחלון היה מאובק, ואני זוכרת את הטביעה של כף הרגל שלי עליו כאילו זה צילום.
הוא הרים את השמלה שלי עד הצוואר ולא הוריד אותה, השאיר אותה ככה, מקופלת, ואמר "ככה אני רוצה לראות אותך, עם השמלה למעלה כמו בת עשרים". ולא הייתי בת עשרים, ולא היה לי אכפת, כי הוא הסתכל עלי כאילו כן. הוא נישק לי את הבטן, את העודף, את הסימנים משלוש לידות, אחד אחד, ואני הפסקתי לספור אותם בפעם הראשונה בחיים.
ואז הוא נכנס בי. במושב האחורי, בשבע וחצי בבוקר, בחניה של הים, עם אוטובוס עובר על הכביש למעלה. עשרים ושתיים שנה בעלי עושה את זה בדיוק אותו דבר, באותו תנוחה, שלוש דקות, ומתהפך. שמעון עשה את זה כמו שהוא נוהג, עם שתי ידיים ובלי למהר, ואמר לי את השם שלי בכל תנועה. דורית. דורית. דורית. גמרתי בפעם השנייה בקול, על המושב האחורי של אוטו לימוד, וצחקתי אחר כך כי חשבתי על השלט בחוץ. הוא גמר עלי, על הבטן, ונשאר מעלי עם המרפקים על המושב ונשק אותי במצח.
בשלב מסוים הוא הושיב אותי עליו, במושב האחורי, עם הראש שלי נוגע בגג, ואמר "עכשיו את נוהגת". ואני נהגתי. אישה בת 44 שעשרים שנה ישבה בכיסא ליד, על גבר, מחליטה על הקצב, ולא מהר. ראיתי דרך החלון האחורי את הים מתחיל להאיר, ואת המושב שלו מלפנים עם ההגה הכפול, וצחקתי, וגמרתי באמצע הצחוק.
אחר כך חזרנו למושבים הקדמיים, כאילו כלום. הוא אמר "חגורה, מראות, איתות", בקול של מורה, ואני עשיתי חגורה, מראות, איתות, עם הידיים רועדות ועם השמלה עדיין מקומטת, ויצאתי מהחניה לכביש הראשי בלי להיתקע. היד שלו הייתה על ההילוכים, מעל שלי, בדיוק כמו בשיעור הראשון, רק שעכשיו שנינו ידענו מה היא אומרת.
"עוד שני שיעורים," הוא אמר אחר כך, כשהתלבשנו באוטו כמו נערים. "ואז את נוהגת לבד." שאלתי מה קורה אחרי שני שיעורים. הוא אמר "אז את באה לחניה בשבע בבוקר בלי אוטו של לימוד".
בשיעור השמיני, האחרון, הוא נתן לי לנהוג מהבית עד החניה של הים בלי לגעת בהגה השני. חניתי ברוורס בין אותם שני עמודים, לבד, וכיביתי את המנוע, והוא אמר "עברת". ואז הוא ירד מהאוטו, הוריד את השלט מהגג, והניח אותו על המושב האחורי, ואמר "מעכשיו זה לא שיעור".
עברתי את הרענון. בעלי גאה בי, אומר לכולם "אמא נוהגת". אני נוהגת. בשבע בבוקר, שלוש פעמים בשבוע, לחניה של הים, ליד אוטו לבן שכבר בלי שלט.
ואת, שקראת עד כאן ועשרים שנה לא אמרו לך את השם שלך? ואתה, שיש לך אישה כזאת בבית? הבנות של גוד סקס אומרות את השם שלך בקו, כל לילה, וזה נשאר בינינו. חייג.
שיחה חיה עם אחת הבנות של גוד סקס. תשלום בכרטיס אשראי במהלך השיחה, חיוב לפי דקה, בלי רישום, דיסקרטי.
סיפורים דומים
- טרמפ בלילה בכביש הישן לחיפה, עם מעיל שחור וכמעט כלום מתחת (סיפור מוקלט)
- טרמפ לתל אביב: איך התחיל הרומן שלי עם הגבר הנשוי
- הזר מהמעלית: בשעה שבע אני מחכה לך (סיפור מוקלט)
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.
