הפעם הראשונה שלנו מאחור, אחרי עשר שנות נישואין

עשר שנים הוא ביקש בעדינות, ועשר שנים אמרתי "לא, זה כואב", בלי שניסיתי אף פעם. ואז היה ערב בנות אחד בפתח תקווה, ושתי כוסות יין, ומיכל, החברה הכי שקטה שלי, אמרה משפט שהסתובב לי בראש שבוע: "זה לא כואב אם הוא אוהב אותך לאט".

כולן צחקו. ענת אמרה "אצלי זה כן כאב, כי הוא לא אוהב אותי בכלל", ועוד צחוק, ויין. ומיכל, שלא אומרת כלום אף פעם, אמרה בשקט "אני גומרת ככה יותר חזק מכל דרך אחרת. לא ידעתי עד גיל ארבעים". השתתקנו. היא הסמיקה ושינתה נושא. ואני, בדרך הביתה, במונית, חיפשתי בטלפון דברים שמחקתי מההיסטוריה לפני שנכנסתי הביתה. ובלילה, כשעמית ישן, נגעתי בעצמי וחשבתי על המילים של מיכל, ועל היד של עמית שם במקלחת, ועל זה שעשר שנים הזזתי אותה בלי לבדוק אם אני רוצה.

אני הילה, בת 41, נשואה לעמית עשר שנים, שני ילדים, עובדת סוציאלית. אנחנו זוג טוב. סקס טוב, לא מטורף, טוב. עמית לא לחץ אף פעם. הוא רק היה מניח יד שם, לפעמים, במקלחת, מאחור, ומחכה שנייה לראות אם אני זזה, ואני תמיד זזתי, והוא תמיד נישק לי את הכתף ועבר הלאה. עשר שנים של "לא" שהוא קיבל בלי לשאול. אני חושבת שבגלל זה החלטתי.

לא אמרתי לו. ביום שישי שלחתי את הילדים לאמא שלי, קניתי בסופר-פארם דבר אחד שהתביישתי לשים על הקופה, והתקלחתי שעה. מרחתי שמן. סידרתי מגבת על המיטה. הדלקתי נר, למרות שאנחנו לא זוג של נרות, ושכבתי על הבטן בחולצה שלו ובלי כלום מתחת, וחיכיתי שהוא יצא מהמקלחת.

הוא יצא, ראה אותי, ראה את הבקבוק הקטן על השידה, ועצר בדלת. "הילה?" "כן." "את בטוחה?" "לא. אבל אני רוצה." הוא לא זז עוד שנייה, ואז ניגש והתיישב ליד המיטה, על הרצפה, בגובה של הפנים שלי, ואמר "אם תגידי די, זה די, גם באמצע, גם בשנייה האחרונה". אמרתי "אני יודעת". הוא נישק אותי, ארוך, כמו בהתחלה, לפני הילדים.

אני צריכה לספר על הפחד, כי בלעדיו הסיפור לא נכון. בשעה שבמקלחת, לפני שהוא בא, עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי שזה מטומטם, שאני בת 41, שיש לי ילדים, שמה אני מנסה להוכיח. ושוב ושוב עלה לי בראש "כואב". ואז חשבתי על עמית, על היד על הכתף כל פעם שאמרתי לא, בלי אף פעם משפט אחד של אכזבה, ועל זה שגבר שמחכה עשר שנים בלי לדחוף הוא גבר שאפשר לתת לו את זה. ויצאתי מהמקלחת עם הפחד, לא בלעדיו. הוא נשאר איתי עד שהוא נכנס. ואז נעלם.

הוא לא התחיל שם. זה מה שמיכל התכוונה, הבנתי אחר כך. הוא התחיל בצוואר, בגב, הרים לי את החולצה לאט ונישק אותי לאורך עמוד השדרה, חוליה חוליה, עד למטה. ידיים על התחת שלי, לא ממהרות, פותחות אותי כמו שפותחים מכתב שמחכים לו. ואז הלשון שלו הייתה עלי, מלפנים, ואני הרמתי את האגן כמו תמיד, והוא המשיך למעלה, אחורה, למקום שאף אחד לא נגע בו, והלשון שלו הייתה שם, חמה ורטובה, ואני, שחשבתי שאתבייש, נאנקתי לתוך הכרית ודחפתי את עצמי אליו.

"עוד," אמרתי, ולא האמנתי שאני אומרת. הוא עשה עוד. דקות ארוכות, עם הלשון ועם אצבע אחת, בשמן, לאט, סנטימטר, ועוצר, ושואל "טוב?", ואני עונה "טוב" בקול שלא היה לי. הרגשתי את עצמי נפתחת, לא כואבת, נפתחת, וזה היה מוזר ואז זה היה משהו אחר, משהו עמוק, שלא ידעתי שיש לי. שתי אצבעות. הוא הכניס את היד השנייה מתחתי ונגע בי מלפנים באותו זמן, ואני גמרתי ככה, על הבטן, על המגבת, עם האצבעות שלו מאחור, בפעם הראשונה בחיים, ובכיתי קצת, ולא מכאב.

"עכשיו," אמרתי. הוא שאל שוב אם אני בטוחה. אמרתי "עמית, עשר שנים, עכשיו". הוא מרח שמן על עצמו, הרבה, ושכב מעלי, לא בכוח, עם המשקל על המרפקים, ונישק לי את העורף, והרגשתי אותו שם, בפתח, חם, גדול יותר ממה שזכרתי, וחשבתי "זה לא ייכנס", והוא אמר באוזן שלי "תנשמי החוצה, הילה", ונשמתי החוצה, והראש נכנס.

כאב. שנייה. לחץ, חד, ואז הוא עצר, לא זז, והתחיל לנשק לי את הגב ולדבר לי, לא על זה, על דברים. על זה שהוא זוכר את השמלה שלי מהדייט הראשון. על זה שהוא לא ידע שאפשר לאהוב מישהי ככה. ובזמן שהוא דיבר הגוף שלי הפסיק להילחם, ואני הרגשתי את עצמי מתרככת סביבו, ואמרתי "עוד". והוא נכנס עוד סנטימטר. ועצר. ועוד. ככה, רבע שעה אולי, עד שהיה בתוכי עד הסוף, ושנינו לא נשמנו, ואז הוא אמר "את מרגישה אותי?" ואני אמרתי "אני מרגישה הכל".

ואז הוא זז. לאט, כמו שמיכל אמרה, לאט כמו מישהו שאוהב. ואני הבנתי מה כל הנשים בכל הסיפורים ניסו להגיד. זה לא כמו מלפנים. זה מלא. זה בכל הגוף, בבטן, בגב, בירכיים. כל תנועה שלו הייתה גל, והגלים נהיו גבוהים, והוא שם יד מתחתי, על הדגדגן, והקצב של היד היה הקצב של הזין, ואני התחלתי לצעוק. לא נאנקתי. צעקתי. בפעם הראשונה בעשר שנים צעקתי במיטה, בלי ילדים בבית, והוא אמר "ככה, הילה, תני לי לשמוע", וזזתי אליו אחורה בעצמי, והוא כבר לא היה לאט, ולא היה צריך.

גמרתי בצורה שאין לי לה מילים. לא במקום אחד, בכל מקום, עם הידיים תופסות את המזרן ועם הקול שלי בקירות, ועמית הרגיש אותי מתכווצת סביבו ואמר "אלוהים, הילה" וגמר בתוכי, מאחור, עמוק, ושמעתי אותו גונח כמו שלא שמעתי אותו אף פעם, גניחה של גבר שחיכה עשר שנים.

הוא יצא ממני לאט, ושכב לידי, ולקח אותי לאמבטיה, ושטף אותי בעצמו, בידיים, בלי מילה, ואני שכבתי במים החמים עם הראש על החזה שלו ואמרתי "למה לא אמרת לי שזה ככה". הוא צחק ואמר "אמרתי. עשר שנים". שכבנו במים עד שהתקררו. הוא סיפר לי שהוא חשב שזה לעולם לא יקרה, ושהוא עשה שלום עם זה, ושבגלל זה הוא לא הלחיץ. אמרתי לו שזה בדיוק למה זה קרה. הוא לא הבין. גברים לא מבינים את זה. אבל הוא הנהן, ונישק לי את הראש הרטוב, ואמר "אז אני אמשיך לא להבין".

בשבת בבוקר הילדים חזרו, והבית חזר להיות בית. עמית הכין פנקייקים, ואני עמדתי מאחוריו במטבח ושמתי יד על התחת שלו, ולחשתי "הלילה שוב". הוא הסתובב עם המרית ביד ואמר "את יודעת שאת יכולה לבקש גם מלפנים". אמרתי "אני יודעת. אני לא מבקשת".

ביום ראשון שלחתי למיכל הודעה. "היית צודקת." היא ענתה אחרי שתי דקות: "לאט?" כתבתי "לאט מאוד". היא כתבה "ברוכה הבאה", ולב, ואז "אל תספרי לענת". לא סיפרתי. אבל בערב בנות הבא, כשענת שוב אמרה "אצלי זה כאב", אני הייתי זאת שאמרה בשקט "אז הוא לא אהב אותך לאט". וכולן הסתכלו עלי, ומיכל חייכה לתוך הכוס.

ולך, שקוראת את זה ואומרת "לא, זה כואב" כבר שנים: תכתבי לחברה השקטה שלך. או תתקשרי לקו ותשאלי בת שיודעת. ואתה, שמחכה עשר שנים: תהיה לאט. חייג, ותשמע איך.

סיפורים דומים

• צהריים גשומים עם הבוס: הפעם הראשונה שלנו על הספה במשרד
• שמלה שחורה קצרצרה, חוטיני, וסמטה חשוכה בדרך לבנק (סיפור מוקלט)
• יום הקליטה שלי: הבוס שחיכה לי מאחורי הדלת הסגורה

יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.