המ"פית במילואים בגולן: בלילה האחרון היא קראה לי לאוהל הפיקוד

בגיל 44 חשבתי שמילואים זה אוהל, קור, ועשרים ושלושה לילות של געגוע לאשתי. בלילה העשרים וארבעה גיליתי שזה גם אוהל פיקוד עם דלת שנסגרת מבפנים.

אני דני, מראשון לציון, נשוי לשירה שש עשרה שנה, שלושה ילדים, בעלים של חנות אופניים. בספטמבר קיבלתי צו ל-24 יום ברמת הגולן, בפלוגת חי"ר של מילואימניקים בני ארבעים ומשהו עם ברכיים הרוסות. המ"פ שלנו, כך הודיעו לנו ביום הראשון, היא מ"פית. רס"ן (במיל') ליאת. בת 41, גרושה, מתכנתת באזרחות, גובה ממוצע, שיער אסוף בקוקו, פנים שלא מחייכות, וקול שלא צריך לצעוק כדי שעשרים גברים יקומו.

היא ניהלה אותנו ביד קשה. בדיקות ציוד בחמש בבוקר, "דני, הנשק שלך מלוכלך, שוב", סיורים כפולים למי שאיחר. ובעשרה הימים הראשונים שנאתי אותה כמו שכולם שנאו אותה. ואז, ביום האחד עשר, בעמדה בלילה, היא באה לבדוק אותנו בשתיים, ועמדה לידי חמש דקות בשקט, ואמרה "אתה היחיד פה שלא מתלונן". אמרתי "אני מתלונן בלב". היא אמרה "אני יודעת. בגלל זה אני סומכת עליך". והלכה. ועמדתי בעמדה עד הבוקר ולא חשבתי על הגולן.

מאז שמתי לב לדברים. איך היא מסתכלת עלי כשהיא נותנת פקודה, שנייה ארוכה יותר. איך היא קוראת לי בשם הפרטי ולאחרים בשם משפחה. איך היא עוברת לידי במטבח ונוגעת בגב שלי, רק עם קצות האצבעות, בדרך למישהו אחר. ואיך, בלילות, בשק השינה, אני חושב על קוקו ועל מדים ועל "דני, הנשק שלך מלוכלך", ולא על שירה. התביישתי. לא הפסקתי.

החבר'ה דיברו עליה, כמובן. באוהל, בלילה, גברים בני ארבעים וחמש מדברים על המ"פית כמו תיכוניסטים. "היא בטח משתגעת בבית", "ראיתם את התחת במדים", "היא צריכה מישהו שישים אותה במקום". אני שתקתי. פעם אחת אמרתי "תעזבו אותה", ושמוליק מהכיתה שלי הסתכל עלי ואמר "אוהו, דני מאוהב". צחקו. ואני שכבתי בשק השינה וידעתי שמשהו בזה נכון, ושאני לא מאוהב, אני רוצה שהיא תגיד לי מה לעשות.

ביום העשרים היא לקחה אותי לסיור ג'יפ לבד. "אתה נוהג." נהגתי שעתיים על דרכים חומות עם המפקדת שלי לידי, והיא דיברה, בפעם הראשונה, על עצמה. על הגירושים. על הבן שאצל אבא שלו. על זה שבמילואים היא מרגישה חיה כי שם אומרים לה כן. "ובבית?" שאלתי. "בבית אף אחד לא אומר לי כן שנתיים." ואז שתיקה, ואז "ואתה, דני, אתה אומר כן לאשתך?" אמרתי שאני אומר. היא אמרה "ולי?" לא עניתי. היא אמרה "תעצור פה". עצרתי. היא הסתכלה עלי, ואז קדימה, ואמרה "סע. לא עכשיו". סעתי עם הידיים רועדות.

בלילה אחרי הסיור התקשרתי לשירה, כמו כל לילה, בעשר. היא סיפרה על הילדים, על הבית ספר, על החנות. שאלה "איך המפקדת שכולם שונאים". אמרתי "בסדר, קשוחה". שירה אמרה "טוב שיש מי שמסדר אתכם". צחקתי. ואחרי שניתקנו ישבתי בחושך מחוץ לאוהל, והסתכלתי על אוהל הפיקוד עם האור הדולק, ועל הצל שלה שעבר בפנים, וידעתי ששלושה ימים אני מחכה ל"עכשיו" שלה, ושאני אגיד כן.

בלילה האחרון, אחרי המסדר, אחרי שאורזים, אחרי שהחבר'ה שותים מאחורי האוהלים, הסמל בא ואמר "דני, המ"פית רוצה אותך באוהל הפיקוד". ידעתי. הלכתי בחושך בין האוהלים עם הלב בגרון, כמו בגיל עשרים. אוהל הפיקוד: שולחן עם מפות, מנורת לד, מיטת שדה, רדיו. היא ישבה על המיטה בחולצת המדים, בלי החגור, עם השיער פתוח בפעם הראשונה. ארוך, חום, עד הכתפיים. "סגור את הכניסה," אמרה. סגרתי, וקשרתי את הרצועות מבפנים.

"תגיד לי עכשיו," היא אמרה. "כן או לא. אחרי זה אין שאלות". עמדתי מולה במדים, גבר בן 44 עם טבעת, ואמרתי "כן, המפקדת". והיא חייכה, בפעם הראשונה ב-24 יום, חיוך שלא היה בו שום רכות, ואמרה "אז תתפשט. לאט".

התפשטתי לאט. חולצה, גופייה, מכנסיים, מול אישה שיושבת על מיטת שדה ומסתכלת בלי לזוז, כאילו היא בודקת ציוד. "הנשק שלך נקי הפעם," אמרה, והסתכלה למטה, ואני הייתי קשה כמו שלא הייתי שנים, ואז היא קמה, ונעמדה מולי, קרובה, ופתחה את חולצת המדים שלה כפתור אחרי כפתור. גופייה ירוקה. חזייה שחורה מתחת. גוף של מישהי שרצה כל בוקר. היא לקחה לי את היד ושמה אותה על החזייה ואמרה "לאט, דני, אני אגיד לך מתי יותר".

היא אמרה לי מתי יותר. היא הובילה הכל. איפה לנשק, כמה זמן, מתי לרדת על הברכיים. כרעתי על רצפת הניילון של אוהל הפיקוד, והיא ישבה על קצה המיטה עם המכנסיים של המדים על הקרסוליים, והחזיקה לי את הראש בקוקו של עצמי, ואמרה "ככה. לאט. אתה לא ממהר לשום מקום, יש לך את כל הלילה ואין לך ברירה". ליקקתי את המפקדת שלי עשרים דקות, עם הידיים מאחורי הגב כי היא ביקשה, והיא גמרה פעמיים בלי קול, עם הירכיים שלה סוגרות לי על האוזניים, ושמעתי רק את הדופק שלי.

"עכשיו," אמרה, ושכבה על הגב על מיטת השדה, ועם הרגליים פתוחות הסתכלה עלי ואמרה "אתה מחכה לפקודה?" לא חיכיתי. נכנסתי בה, והיא הייתה חמה וצרה ובטוחה, ואמרה לי "חזק יותר" ו"עכשיו לאט" ו"תסתכל עלי", וצייתי לכל מילה, ומצאתי שהציות מדליק אותי יותר מכל דבר שעשיתי עם אשתי בשש עשרה שנה. היא הפכה אותי על הגב, עלתה עלי, ורכבה עלי במדי חצי, עם הגופייה הירוקה מורמת ועם השיער על הפנים, וכשהייתי קרוב היא עצרה, כל פעם, ואמרה "לא. לא עד שאני אומרת". שלוש פעמים. בפעם הרביעית היא אמרה "עכשיו, דני", וגמרתי בתוך המ"פית שלי עם צעקה שהיא כיסתה ביד, והיא גמרה עלי שניות אחרי, רוכנת, עם השיניים בכתף שלי.

שכבנו על מיטת השדה הצרה, מזיעים, עם הרדיו מרשרש. "זה לא יוצא מהאוהל," אמרה. "ברור, המפקדת." "ובשנה הבאה אתה בפלוגה שלי." "כן, המפקדת." היא צחקה, בשקט, ואמרה "תפסיק עם המפקדת. פה אני ליאת". ואז, אחרי רגע, "לא. תמשיך". ואני המשכתי, פעם שנייה, בארבע בבוקר, לאט, לפי הפקודות. בפעם ההיא היא שכבה על הבטן על מיטת השדה ואמרה "מאחור, ולא מהר, ואל תגמור לפני שאני אומרת", ואני נכנסתי בה לאט עם הידיים על הכתפיים שלה, ושמעתי את הפלוגה ישנה מסביב, עשרים גברים שדיברו עליה בלילות, ואני היחיד בתוכה, לפי פקודה. היא גמרה עם הפנים בכרית של הצבא, ואמרה "עכשיו", ונתתי לה הכל.

בשבע התייצבנו למסדר השחרור. היא עמדה מולנו בקוקו, עם הפנים שלא מחייכות, ואמרה "היה כבוד לפקד עליכם. תתראו בשנה הבאה". ואז הסתכלה עלי, שנייה אחת יותר, ואמרה "דני, הנשק שלך נקי". החבר'ה צחקו. אני לא.

שירה חיכתה בבית עם הילדים ועם ארוחה. בלילה היא אמרה "התגעגעתי, בוא", ואני באתי, ועשינו סקס טוב, סקס של בית. ובאמצע היא אמרה "מה, היית במילואים או במחנה ריכוז, אתה לא עוצר". לא עצרתי. למדתי מהמפקדת.

ואתה, שחזרת ממילואים ויש לך מישהי בראש שאתה לא יכול לספר עליה? יש בנות בקו שאוהבות לשמוע מה קורה באוהל הפיקוד, ואוהבות גם לתת פקודות. חייג.

רוצה לספר את זה לבחורה אמיתית, עכשיו?
שיחה חיה עם אחת הבנות של גוד סקס. תשלום בכרטיס אשראי במהלך השיחה, חיוב לפי דקה, בלי רישום, דיסקרטי.

חייג לשיחה חיה
03-6145977