יש לנו קבוע. ככה אנחנו קוראים לזה, דור ואני, כשאנחנו מדברים על זה בחצי משפט במטבח: "חמישי, הקבוע". לא עלינו על זה בבת אחת. זה גדל לנו, כמו שדברים טובים גדלים, בשקט ובלי שנשים לב.
אני שירה, בת 41, גרה ברמת השרון עם דור, בן 43, נשואים ארבע עשרה שנה. דור הוא זה שהתחיל. לפני שנתיים הוא סיפר לי, במיטה, שהוא מתרגש מהרעיון לראות אותי עם גבר אחר. לא בכאב, הוא הדגיש. בגאווה. "את הדבר הכי יפה שיש לי, ואני רוצה לראות מישהו אחר מגלה את זה". בהתחלה חשבתי שזה שלב. אחרי חצי שנה הבנתי שזה הוא.
את תומר הכרתי במגרשי הטניס של הקאנטרי. בן 34, מאמן, גוף של מישהו שרץ אחרי כדורים שמונה שעות ביום, ידיים גדולות וחיוך של מישהו שלא מתאמץ. בשיעור השלישי הוא תיקן לי את התנוחה בבקהנד ועמד מאחוריי, קרוב מדי, והיד שלו על המותן שלי נשארה שנייה ארוכה אחרי שסיימתי את התנועה. חזרתי הביתה וסיפרתי לדור. הוא התקשה מהסיפור בלבד. "תזמיני אותו לקפה", הוא אמר.
הפעם הראשונה הייתה מגושמת וגם מושלמת, כמו כל פעם ראשונה. אבל זה לא הסיפור שאני רוצה לספר. אני רוצה לספר על חמישי. על איך זה כשזה כבר לא פעם ראשונה, כשזה הקבוע, כשהגוף שלי יודע מה מחכה לו עוד לפני שאני יודעת.
הקבוע לא היה מובן מאליו. אחרי הפעם הראשונה דור ואני ישבנו שבועיים עם זה, בדקנו את עצמנו, האם משהו נסדק. לא נסדק. אחרי השנייה תומר שאל, בדלת, "אז מתי?" ודור ענה בלי לחשוב "חמישי". ככה נולד היום. לקח לנו עוד חודש להבין שהחוקים צריכים להיות קבועים גם הם, ולא מוסכמים מחדש כל פעם, כי ההסכמה מחדש היתה הדבר שהרס את המתח. אז קבענו הכול פעם אחת, סביב שולחן המטבח, שלושתנו, עם קפה: תומר לא בא בלי שדור בבית. דור לא נוגע בי לפני שאני אומרת. אין הודעות בין תומר לביני בלי שדור בקבוצה. ואם מישהו מהשלושה רוצה להפסיק, מספיק משפט אחד, בלי הסברים. תומר אמר שזה נשמע כמו תקנון של קאנטרי. דור אמר שגם בקאנטרי זה עובד.
ביום חמישי אני מתעוררת כבר רטובה. לא מגזימה. מהבוקר, בפקקים לעבודה, אני מרגישה את התחתונים נדבקים לי. דור יודע. הוא שולח לי הודעה ב-10:00, כל חמישי אותה הודעה: "חשבת עליו?" ואני עונה "כל הזמן". בצהריים הוא שולח "מה את לובשת לו הערב" ואני מצלמת את עצמי בשירותים של המשרד, את התחתונים, ושולחת לו. הוא כותב "אני לא עומד בזה" ואני כותבת "תעמוד, יש לך עוד שבע שעות".
ב-19:30 אני מתקלחת. דור יושב על קצה האמבטיה ומסתכל עליי מתגלחת, כל מילימטר, כי תומר אוהב חלק ודור אוהב שתומר אוהב. אני שמה שמן על הרגליים ודור משפשף לי אותו על הגב, ולפעמים הוא לא מתאפק ומכניס לי אצבע, ואני סוגרת לו את הרגליים ואומרת "תשאיר לו משהו".
תומר מגיע בשמונה בדיוק. אחרי שמונה חודשים הוא כבר לא מצלצל, יש לו קוד לדלת. דור פותח לו בירה, הם מדברים שתי דקות על כדורגל כאילו שהם לא עומדים לעשות את מה שהם עומדים לעשות, ואז תומר מסתכל עליי ואומר "נו, שירה?" כאילו הוא מזמין אותי למגרש. אני הולכת לחדר השינה. הם באים אחריי.
הטקס קבוע. דור מתיישב בכורסה בפינה, הכורסה הירוקה שקנינו באיקאה במיוחד בשביל זה, ולא נוגע בעצמו עד שאני אומרת לו. זה החוק שלי. אני רוצה שהוא יחכה. תומר מפשיט אותי בעמידה, ליד הכורסה, במרחק מטר מהפנים של בעלי, ואני מרגישה את שתי הזוגות של העיניים על הגוף שלי, ואין בעולם תחושה יותר טובה מזאת. אחת הידיים של תומר תופסת לי את השד, השנייה יורדת לי בין הרגליים, והוא אומר לדור, לא לי, "היא כבר נוטפת, אחי. היא חיכתה לי כל היום". ודור, מהכורסה, עונה "מהבוקר. היא שלחה לי תמונות".
תומר משכיב אותי על הגב ונכנס לי ישר. בלי משחק מקדים, כי שמונה חודשים לימדו אותו שביום חמישי אני לא צריכה. אני צורחת. באמת, קול שאני לא משמיעה בשום סיטואציה אחרת בחיים, והוא מתחיל לזיין אותי בתנופות ארוכות, וכל אחת מהן מגיעה עד הסוף. אני מסתכלת על דור. הוא יושב קדימה, מרפקים על הברכיים, הפנים שלו רציניות, מרוכזות, כמו שהוא נראה כשהוא רואה משחק חשוב. "דבר אליי", אני אומרת לו. ודור מדבר. "את יפה כל כך ככה. תראי איך את פתוחה לו. תראי איך את לוקחת אותו". תומר צוחק מעל הכתף "היא לוקחת כל סנטימטר, מה?" ואני מרגישה את עצמי מתכווצת סביבו.
אני גומרת פעם ראשונה תוך שלוש דקות. אני תמיד גומרת מהר בחמישי. תומר לא עוצר. הוא הופך אותי לצד, מרים לי רגל על הכתף שלו וממשיך בזווית שגורמת לי לראות לבן. ואז אני אומרת למי שצריך לשמוע: "דור. עכשיו". והוא פותח את המכנסיים, ואני רואה אותו קשה, אדום, אחרי שעתיים של לחכות לי, ואני גומרת שוב רק מהתמונה הזאת, מבעלי שמאונן בשבילי בזמן שגבר אחר בתוכי.
יש רגע אחד בכל חמישי שאני מחכה לו יותר מהגמירות. תומר יוצא ממני, פתאום, באמצע, ואני מרגישה את הריק, ואני מתלוננת, ואז הוא תופס אותי ביד ומוביל אותי לכורסה. אני כורעת בין הברכיים של בעלי ומוצצת לו, לדור, בזמן שתומר כורע מאחוריי ומלקק אותי מאחור. שלושה גופים שמחוברים בשרשרת, ואני במרכז שלה. דור מחזיק לי את הפנים בשתי הידיים כמו שהוא עשה בחתונה כשנישק אותי, ואומר לי "את שלי, את שלי, את שלי", ותומר מאחוריי שומע ולא נעלב, כי זאת האמת וכולנו יודעים אותה. אני שלו. ודווקא בגלל זה אני יכולה להיות ככה.
תומר אוהב לסיים אותי מאחור. אני עולה על ארבע, ראש בכיוון הכורסה, ככה שהפנים שלי במרחק חצי מטר מדור, ותומר נכנס לי מאחור ואוחז לי בכתפיים. דור ואני מסתכלים אחד לשני בעיניים כל הזמן. כל חבטה של תומר דוחפת אותי קדימה, לכיוון בעלי, ואני מרגישה את הביצים של תומר נוגעות בי ואת הירכיים שלו רועדות. "תגמור לה בפנים", דור אומר. גם זה חוק מהשבוע השלישי, אחרי שעשינו בדיקות. ותומר גומר לי בפנים, חם, המון, עם גניחה כבושה, ודור גומר באותו רגע על הרצפה שלנו, ואני גומרת פעם שלישית מהשניים ביחד, מהידיעה שאני עומדת בין שני גברים שבאותו רגע לא מסוגלים לחשוב על כלום חוץ ממני.
אני קורסת על הבטן, הפנים אל דור, ותומר נשאר בתוכי עוד רגע, מתרוקן, ואז יוצא. אני מרגישה אותו נוזל ממני על הסדין ולא מזיזה את עצמי, כי דור אוהב לראות את זה. הוא מרים את עצמו מהכורסה, מתכופף אליי, ומנשק אותי, נשיקה ארוכה של אחרי, ואומר לי בשקט שרק אני שומעת "איזה מזל יש לי". לא "לנו". "לי". וזה בדיוק המשפט שאני צריכה בכל חמישי, כי בשביל זה כל הערב הזה קיים.
אחרי, תומר מתקלח והולך תוך עשרים דקות. הוא לא נשאר לישון, אף פעם, זה חוק של דור ואני מכבדת אותו. ואז דור עולה למיטה, ואנחנו שוכבים במקום הרטוב, והוא מריח אותי, את השילוב של שנינו, ולפעמים הוא נכנס לתוכי כשאני עוד מלאה בתומר, ולפעמים הוא רק מחזיק אותי ואומר "תודה". ואני אומרת לו שאין על מה, שזה בשבילי בדיוק כמו שזה בשבילו.
שיחה חיה עם אחת הבנות של גוד סקס. תשלום בכרטיס אשראי במהלך השיחה, חיוב לפי דקה, בלי רישום, דיסקרטי.
אנשים שואלים אותי, בראש, הקול הזה שחושב כמו שהחברות שלי היו חושבות: זה לא פוגע בזוגיות? אז אני אגיד את זה ככה. בארבע עשרה שנה לא דיברנו כמו שאנחנו מדברים בשנה האחרונה. אני רואה את דור מסתכל עליי ברמזור ויודעת בדיוק מה הוא חושב. אני לא מסתירה כלום, הוא לא מסתיר כלום. יש לנו קבוע. והקבוע הזה הוא הדבר הכי פחות שגרתי שיש לנו.
ביום חמישי הבא תומר בא בשמונה. אני כבר רטובה.
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.
