כדי לקבל רישיון להפעלת מנוף צריך בדיקה רפואית. לחץ דם, ראייה, שמיעה, טופס. עשר דקות. אצלי זה לקח שעה וחצי, ואני לא יודע עד היום אם הטופס שהיא חתמה עליו נכון.
אני רועי, בן 31, רווק, מפתח תקווה, עובד בבנייה. החברה שלחה אותי למרפאה פרטית בבניין משרדים, קומה חמישית, "ד"ר ש. לוין, רפואה תעסוקתית". חיכיתי בחדר המתנה ריק בשלוש אחר הצהריים, אחרון ביום. הדלת נפתחה ויצאה אישה בת 45 בערך, חלוק לבן, שיער כהה אסוף, משקפיים, גבוהה, עם גוף שהחלוק לא הצליח להסתיר, ואמרה "רועי? תיכנס".
חדר רגיל. שולחן, מיטת בדיקה, מסך. היא ישבה, שאלה שאלות, רשמה. עישון, אלכוהול, תרופות, "פעילות גופנית?" "עבודה בשטח." "רואים." היא אמרה את זה בלי להרים את העיניים מהטופס, ואני לא ידעתי אם שמעתי נכון. "תוריד חולצה, בבקשה". הורדתי. היא קמה, עם הסטטוסקופ, ועמדה מאחורי, קרוב, ושמה את המתכת הקרה על הגב שלי ואמרה "תנשום עמוק". נשמתי. והיד השנייה שלה, החופשית, הייתה על הכתף שלי, ונשארה שם יותר ממה שצריך סטטוסקופ.
"יש לך גב של מישהו שמרים," אמרה מאחורי. "בלוקים, ברזל." "ואין לך כאבים?" "לא." היד שלה עברה לאורך עמוד השדרה, לאט, לא כמו בדיקה, כמו מישהי שבודקת חומר לפני שהיא קונה. "תגיד לי אם משהו רגיש." "לא." "לא רגיש, או לא תגיד?" חייכתי בלי שהיא ראתה. או שראתה. ברפואה תעסוקתית, הבנתי באותו רגע, רואים הכל.
מלפנים. הסטטוסקופ על החזה, והפנים שלה במרחק עשרים סנטימטר, והעיניים מאחורי המשקפיים הסתכלו עלי, לא על הלוח. "הדופק שלך מהיר." "בדיקות מלחיצות אותי." "מה בדיוק מלחיץ אותך, רועי?" לא עניתי. היא חייכה חיוך קטן, חזרה לשולחן, רשמה, ואמרה "לחץ דם". המדידה. ידה על הזרוע שלי, השרוול מתנפח, שקט בחדר, והיא הסתכלה עלי כל הזמן, ואמרה "מאה ארבעים. גבוה בשבילך. אני צריכה למדוד שוב אחרי שתירגע". "איך נרגעים?" "תשכב על המיטה".
שכבתי על מיטת הבדיקה, בלי חולצה, במכנסי עבודה. היא ניגשה לדלת. סובבה את המפתח. ואמרה, בקול הרגיל, הרפואי, "תוריד הכל". "הכל?" "אני צריכה לבדוק אותך לרישיון, ואני בודקת הכל. יש לך בעיה עם זה?" לא הייתה לי בעיה. הורדתי. שכבתי ערום על נייר של מיטת בדיקה, מול רופאה בחלוק לבן שעמדה עם הידיים בכיסים והסתכלה על הגוף שלי מלמעלה למטה, לאט, כאילו היא קוראת צילום. ואני הייתי קשה, כי אין דרך לא להיות, והיא ראתה, ולא העירה.
"גם זה חלק מהבדיקה," אמרה, ושמה יד עם כפפה על הירך שלי. "תגיד לי אם כואב." "לא כואב." היד עלתה. לבטן. לחזה. "ופה?" "לא." "ופה?" היד על הזין שלי, דרך הכפפה, מחזיקה, לא זזה. "לא כואב," אמרתי בקושי. "טוב," אמרה, והורידה את הכפפה. ואז היד בלי הכפפה. "רועי, אתה רוצה שאני אפסיק את הבדיקה?" "לא, דוקטור." "אז תשכב בשקט ואל תזוז עד שאני אומרת".
היא הביאה את הכיסא של השולחן, הציבה אותו ליד המיטה, וישבה. כמו בבדיקה. רגל על רגל, החלוק מתרומם קצת מעל הברך, ואני ראיתי קצה של גרב שחורה ולא הבנתי. "אתה יודע מה הבעיה שלכם, הצעירים," אמרה, עם היד עלי, "אתם ממהרים. גם בעבודה וגם פה". "ואת?" "אני בת 45 ואני לא ממהרת לשום מקום. בדיקה אצלי לוקחת כמה זמן שאני מחליטה". והיד שלה הייתה איטית בצורה שהרגה אותי, והעיניים מאחורי המשקפיים לא ירדו ממני לשנייה.
לא זזתי. היא עשתה לי ביד, לאט, בקצב שהיא קבעה, עם העיניים עלי, עם החלוק הלבן סגור עד הסוף, ולא נתנה לי לגעת בה. כשהרמתי יד היא אמרה "ידיים על המיטה" בקול שלא מתווכחים איתו. וכשהייתי קרוב היא עצרה, והסתכלה בשעון על הקיר, ואמרה "עוד לא. אני רוצה שהדופק יירד". והוא לא ירד.
ואז היא פתחה את החלוק. לא הורידה. פתחה. מתחת לא הייתה חולצה. חזייה שחורה, בטן, תחתונים שחורים, גרביים עד הירך. רופאה בת 45 שבאה לבדיקה תעסוקתית בגרביים עד הירך. "זה בשבילך?" שאלתי. "זה בשבילי," אמרה. "אתה אחרון ביום, ואני בחרתי מי אחרון". והיא עלתה על מיטת הבדיקה, מעלי, בחלוק הפתוח, והניחה את הפנים שלה מעל שלי, ואמרה "עכשיו אתה יכול לגעת. רק איפה שאני אומרת".
נגעתי איפה שהיא אמרה. החזה, כשהיא פתחה את החזייה. הגב, מתחת לחלוק. "לא שם. עוד לא." ואז היא הזיזה את התחתונים הצידה, וישבה עלי, ולקחה אותי לתוכה בתנועה אחת, עם החלוק הלבן עדיין על הכתפיים ועם המשקפיים על האף, ואמרה "תנשום עמוק". ורכבה עלי על מיטת בדיקה, לאט, בשליטה, עם יד על החזה שלי שמודדת, ואמרה "הדופק שלך מאה וחמישים", ואני אמרתי "אני יודע", והיא אמרה "זה בסדר, זה מאמץ", וצחקה בפעם הראשונה, ואז הפסיקה לצחוק והתחילה לנשום.
היא גמרה בשקט, עם הראש אחורה ועם הידיים על הברכיים שלי, ולא נתנה לי לגמור. ירדה ממני, עמדה, סידרה את המשקפיים, ואמרה "תקום. תעמוד ליד המיטה". קמתי. היא התכופפה על המיטה, עם הידיים על הנייר, עם החלוק הלבן מורם ועם הגרביים, והסתכלה עלי מעל הכתף ואמרה "עכשיו אתה. ואני אגיד לך מתי". נכנסתי ברופאה מאחור, עם הידיים על המותניים שלה מתחת לחלוק, והיא אמרה "לאט" ו"עכשיו חזק" ו"תפסיק" ו"תמשיך", וצייתי לכל מילה כמו למרשם, ואחרי עשר דקות היא אמרה "עכשיו, רועי, תגמור", וגמרתי בתוך הרופאה שלי עם צעקה שהחלוק כיסה, והיא גמרה פעם שנייה כשהרגישה אותי.
עמדנו ככה עוד רגע, היא כפופה על המיטה, אני בתוכה, שנינו נושמים כבד, ואז היא אמרה "תצא לאט", ויצאתי לאט, והיא התיישרה, הורידה את החלוק מהכתפיים וניגבה בו בין הרגליים בלי שום מבוכה, וזרקה אותו לסל הכביסה של המרפאה כאילו זה עוד חלוק מלוכלך של יום עבודה. ואז הוציאה חלוק נקי מהארון. היא התלבשה בשתי דקות. סגרה חלוק, סידרה שיער, ישבה לשולחן, ורשמה. "לחץ דם במנוחה, מאה ועשרים. תקין." הסתכלתי עליה. "לא מדדת שוב." "אני יודעת מה אני מודדת." חתמה על הטופס, נתנה לי אותו, ואמרה "הרישיון לשנתיים. בדיקה חוזרת בעוד שנתיים. אצלי". פתחה את המנעול ואמרה "רועי הבא", לחדר המתנה הריק.
במעלית למטה הסתכלתי על הטופס. "כשיר לעבודה בגובה. ללא הגבלות." חתימה, חותמת, תאריך. והערה בכתב יד בתחתית, קטנה: "מומלץ מעקב". בשטח, למחרת, המנהל שאל "עברת?" אמרתי "עברתי". הוא אמר "איזו רופאה, לוין? אומרים שהיא קשוחה". אמרתי "מאוד". הרישיון אושר. אני מפעיל מנוף שנה. ובשבוע שעבר קיבלתי הודעה מהמרפאה: "ד"ר לוין ממליצה על בדיקת ביניים. יום שלישי, 15:00, אחרון ביום". אישרתי. את החולצה אני כבר מוריד בחדר ההמתנה. ובפעם הזאת, כשנכנסתי, היא לא ישבה ליד השולחן. היא ישבה על מיטת הבדיקה, בחלוק, עם הרגליים משוכלות, והסטטוסקופ ביד, ואמרה "היום אתה בודק אותי. תתחיל מהדופק".
ואתה, שהרופאה שלך מדדה לך דופק יותר מדי זמן? ואת, רופאה, שבוחרת מי אחרון ביום? יש בקו של גוד סקס מי שאוהבת לתת הוראות. חייג.
שיחה חיה עם אחת הבנות של גוד סקס. תשלום בכרטיס אשראי במהלך השיחה, חיוב לפי דקה, בלי רישום, דיסקרטי.
סיפורים דומים
- משמרת לילה במחלקה, והרופא התורן שלא ישן
- המנהלת החדשה בסניף בבאר שבע ביקשה שאשאר לספירת מלאי
- דוקטור אנאלי אוהב כוסיות נשואות
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.


