שנתיים דיברנו על זה. לא כל לילה, אבל מספיק פעמים כדי שזה יפסיק להיות בדיחה. נועה הייתה שוכבת עליי, אחרי, והייתי שואל אותה בשקט "ואם היה פה עוד מישהו?" והיא הייתה צוחקת ואומרת "אתה חולה", ואז מפסיקה לצחוק ושואלת "מי למשל". ככה זה התחיל. עם "מי למשל".
קוראים לי יואב, אני בן 38, נועה בת 35, נשואים שבע שנים, דירה שלושה חדרים ליד ארלוזורוב עם מרפסת שרואים ממנה חתיכת ים אם עומדים על קצות האצבעות. אנחנו זוג רגיל. עובדים, נוסעים לחו"ל פעם בשנה, רבים על מדיח. והיה לנו הסוד הזה, שגדל לו בחושך כמו צמח שלא מבינים איך הוא שורד בלי אור.
ערן היה החבר שלי מהתואר. גרוש, בלי ילדים, גר בגבעתיים, מהסוג שנועה אמרה עליו פעם "הוא נראה כמו מישהו שיודע מה הוא עושה עם הידיים". לא שכחתי את המשפט הזה. בפברואר הוא נקרא לשלושה חודשי מילואים בצפון, ובכל פעם שהוא שלח תמונה מהקו, נועה הייתה מסתכלת שנייה ארוכה מדי. בלילה הייתי שואל אותה "ערן?" והיא הייתה שותקת, ואז מהנהנת לתוך הכתף שלי.
ביום שהוא השתחרר שלחתי לו הודעה: "בוא לארוחת ערב ביום שישי. יש לנו משהו לדבר איתך עליו". הוא ענה "נשמע מאיים". ישבתי עם נועה על המרפסת באותו לילה והיא אמרה לי את הדברים הכי חשובים שאמרה לי בחיים. "אני רוצה. אבל יש חוקים. אתה בחדר כל הזמן. קונדום. ואם אני אומרת קפה, הכול נעצר, גם אם אני באמצע משהו שנראה כאילו אני נהנית ממנו". קפה. המילה שלנו.
השבוע שעבר בין ההודעה ליום שישי היה השבוע הארוך בחיי. ביום שני נועה אמרה לי בבוקר "אני לא בטוחה שאני מסוגלת" ובערב התקשתה על הידיים שלי כשדיברנו על זה במיטה. ביום שלישי אני הייתי זה שלא ישן, שכבתי ושאלתי את עצמי אם אני באמת רוצה לראות את זה או רק אוהב לדמיין את זה, ואם ההבדל בין השניים הוא ההבדל בין נישואים טובים לבין משהו שנשבר. ביום רביעי נועה הלכה לקנות סדינים חדשים, ואמרה שזה סתם, והיא ידעה שאני יודע שזה לא סתם. ביום חמישי בלילה שכבנו בחושך והיא אמרה "אם זה לא יעבוד, אנחנו עדיין אנחנו, נכון?" ואמרתי לה שאין תרחיש שבו אנחנו לא אנחנו. היא נרדמה. אני לא.
ביום שישי בישלנו ביחד. נועה לבשה שמלה שחורה קצרה בלי חזייה, וראיתי אותה מסתכלת על עצמה במראה ובודקת אם רואים את הפטמות. רואים. היא לא החליפה. בשבע ערן דפק בדלת עם בקבוק יין ושיזוף של מישהו שישב שלושה חודשים בשמש של רמת הגולן. הוא חיבק אותה שנייה יותר מהרגיל. אני ראיתי. היא ראתה שאני ראיתי.
אכלנו, שתינו, הוא סיפר על המילואים, ואז נועה שאלה אותו, פשוט ככה, בלי הכנה: "ערן, יואב רוצה לראות אותי עם מישהו אחר. ואני רוצה שזה יהיה אתה". השתיקה שהייתה אחרי זה, אני לא יודע לתאר אותה. ערן הניח את הכוס. הסתכל עליי. "אתה בטוח, אחי?" אמרתי לו שאני יותר בטוח מכל דבר שעשיתי בחיים. הוא הסתכל על נועה, ואמר "ואת?" והיא קמה, ניגשה אליו, והתיישבה על הברכיים שלו.
הנשיקה הראשונה שלהם הייתה איטית. היא החזיקה לו את הפנים בשתי הידיים, כמו שהיא עושה לי, ומשהו בבטן שלי התהפך, אבל לא מכאב. מחום. הייתי קשה כבר מהרגע שהיא התיישבה עליו. ערן שם יד על הירך שלה, מתחת לשמלה, ועצר. הסתכל עליי. הנהנתי. היד המשיכה למעלה.
עברנו לחדר השינה. התיישבתי על הכורסה שליד הארון, זאת שתמיד זורקים עליה בגדים, והפעם לא היה עליה כלום כי נועה ניקתה אותה בצהריים. היא תכננה. זה הדליק אותי יותר מהכול. ערן הוריד לה את השמלה דרך הראש, והיא עמדה שם בתחתונים שחורים בלבד, ואני ראיתי את אשתי מהצד, כמו שגבר זר רואה אותה בפעם הראשונה. השדיים שלה כבדים, הפטמות קשות, הבטן שעולה ויורדת מהר. היא הייתה יפה בצורה שהיה לי קשה לנשום ממנה.
הוא השכיב אותה והתחיל לרדת עליה. נועה הסתכלה עליי כל הזמן. זה היה החוק הלא כתוב, היא לא אמרה אותו, אבל זה היה ברור. העיניים שלה היו עליי כשהלשון שלו הייתה עליה, וכשהיא התחילה לגנוח היא גנחה לכיווני. "יואב… הוא… אלוהים, הוא טוב בזה". צחקתי. באמת צחקתי, גניחה וצחוק ביחד, כי זה היה כל כך מוזר וכל כך נכון. "תגמור לי מזה", היא אמרה לו, "אני רוצה שהוא יראה". הוא נתן לה, ואני ראיתי את הירכיים שלה נסגרות על הראש שלו ואת היד שלה מועכת את הסדין.
היא התרוממה על המרפקים, משכה אותו למעלה, ואמרה לו "עכשיו אני". ערן נשכב על הגב ונועה ירדה עליו, לאט, בעיניים פקוחות, ואני ראיתי את הפה של אשתי מתמלא בזין של גבר אחר. זה הדבר שהכי חששתי ממנו מראש, ובמציאות זה היה הדבר שהכי הדליק אותי. היא מצצה לו כמו שהיא מוצצת לי, עם הלשון בצד, עם היד שמלווה את הפה, ובכל כמה שניות היא עצרה והסתכלה עליי, בודקת, ואני הנהנתי, ואז היא חזרה. ערן גנח "נועה, אני לא אחזיק" והיא הורידה את הפה ואמרה "אז תשים קונדום". ואז הסתכלה עליי וחייכה כמו מישהי שהרגע גילתה שהיא יכולה לעשות הכול.
כשהוא קם לשים קונדום, היא קראה לי. "בוא רגע". התקרבתי ונישקתי אותה, והיא טעמה כמו עצמה. "אתה בסדר?" היא לחשה. "אני לא זוכר שהייתי יותר בסדר". חזרתי לכורסה.
ערן נכנס לתוכה לאט. נועה עצמה עיניים, ואז פתחה אותן וחיפשה אותי. "הוא בפנים", היא אמרה לי, ממש במילים האלה, כמו דיווח. "הוא גדול ממך קצת. זה מרגיש אחרת. זה מרגיש מדהים". לא נעלבתי. היא לא אמרה את זה בשביל להעליב, היא אמרה את זה כי אנחנו אומרים אחד לשני את האמת, וזאת הייתה האמת. פתחתי את המכנסיים. היא ראתה, וחייכה.
הוא זיין אותה חזק. לא בהתחלה, בהתחלה היה עדין, אבל נועה אמרה "יותר" והוא נתן יותר, והמיטה שלנו, שידעה רק אותנו שבע שנים, חרקה בקצב שלא הכרתי. היא אחזה לו בישבן ומשכה אותו פנימה. "כן, ככה, אל תעצור, יואב, אתה רואה? אתה רואה איך הוא מזיין אותי?" ראיתי. אוננתי, לאט, כי לא רציתי שזה ייגמר. ערן הפך אותה על הבטן והיא קימרה את הגב, ואני ראיתי את הפנים שלה בכיוון שלי, הלחי על הסדין, הפה פתוח, והוא מאחוריה נכנס ויוצא, והקול של הגוף שלו על הגוף שלה מילא את החדר.
היא גמרה שוב, בקול, עם הפנים אליי. ערן גמר דקה אחרי, עם גניחה עמוקה, והתמוטט לידה. ואז נועה עשתה את הדבר שאני אזכור עד שאמות: היא הושיטה אליי יד. "בוא". עליתי למיטה, מהצד השני, והיא הכניסה אותי לתוכה כשהיא עוד רוטטת, עוד רטובה ממנו ומעצמה, וערן שכב לידה ונשם, והיא לחשה לי "זה היה בשבילך. זה היה בשבילנו". גמרתי בתוכה אחרי עשרים שניות אולי. לא התביישתי.
שכבנו שלושתנו עוד כמה דקות, נועה באמצע, יד אחת על החזה שלי ויד אחת על הזרוע של ערן, והיא אמרה לתקרה "אני לא מאמינה שעשינו את זה". ערן צחק ואמר "אני לא מאמין שאני עשיתי את זה", ואני לא אמרתי כלום, כי לא היו לי מילים, רק רעד קטן בידיים שלא נרגע. נועה הרגישה אותו ושאלה בלי קול, בעיניים, אם זה רע. הרמתי לה את היד שלי לשפתיים, ונישקתי לה את האצבעות, והיא הבינה.
שיחה חיה עם אחת הבנות של גוד סקס. תשלום בכרטיס אשראי במהלך השיחה, חיוב לפי דקה, בלי רישום, דיסקרטי.
ערן הלך ב-23:00 בערך. חיבק אותי בדלת, חיבוק אמיתי, ואמר "תודה שסמכתם עליי". נועה ואני נשארנו במיטה הלא מסודרת, עירומים, מדברים עד שלוש בלילה. היא שאלה אם אני מרגיש שמשהו נשבר. אמרתי לה שההפך. שמשהו נבנה. היא שאלה אם אני אהיה בסדר כשאני אראה אותו בשבוע הבא, ואמרתי לה שאני כבר מחכה.
לא ישנו הרבה באותו לילה. בבוקר היא הביאה לי קפה למיטה, ושנינו צחקנו על המילה. אנחנו עדיין צוחקים ממנה. אבל מאז היא אף פעם לא הייתה צריכה להשתמש בה.
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.
