את ההודעה בקבוצת הוואטסאפ שלח מוטי, כמו תמיד. "חבר'ה, עשרים וחמש שנה לשחרור. באר שבע, העיר העתיקה, חמישי בשמונה. מי שלא בא, שלא יחזור." צירף אימוג'י של טנק ושל בירה, ותוך שעה כולם אישרו.
אני בן 45. גר בתל אביב, מנהל חשבונות של כמה עסקים קטנים, ויצאתי מהארון בגיל 38, מאוחר מדי לטעמי ובדיוק בזמן לטעם של הפסיכולוגית שלי. מהצוות של הטנק ידעו כמעט כולם, דרך הפייסבוק. מוטי שלח לי אז הודעה פרטית: "אחי, אני גאה בך. רק אל תגיד לי שהתאהבת בי בטירונות." עניתי לו שלא. זה היה נכון. לא בו.
רונן לא היה בקבוצה. הוא נעלם אחרי השחרור, נסע להודו, חזר, התחתן, עבר לעומר. שמעתי שיש לו שתי בנות, ששתיהן כבר בנות עשרים ומשהו, ושלפני שנתיים הוא התגרש. מוטי מצא אותו איכשהו, והוסיף אותו לקבוצה שבוע לפני האיחוד. כשראיתי את השם שלו קופץ על המסך, הנחתי את הטלפון על השולחן והסתכלתי עליו כמה דקות.
כי בגיל עשרים, בתוך טנק, ארבעה בחורים צפופים בפלדה במשך שלוש שנים, הייתי מאוהב ברונן כמו שאפשר להיות מאוהב רק פעם אחת. לא אמרתי לאף אחד. בקושי אמרתי לעצמי. היינו טען וקשר, ישנו אחד ליד השני בשטחים, חלקנו סיגריות, מנות קרב, שמיכות. הוא היה מנמנם עם הראש על הכתף שלי בנסיעות, ואני לא זזתי שעות כדי לא להעיר אותו.
הגעתי לבאר שבע בשמונה ועשרה. לא שתיתי, נהגתי. המסעדה הייתה בבית אבן ישן ברחוב קק"ל, חצר עם עץ פיקוס ושולחן ארוך. כולם כבר היו שם, עם כרסים וקרחות ותמונות של ילדים בטלפון. ובקצה השולחן, בחולצה כחולה מכופתרת, עם שיער אפור קצוץ וקמטים בעיניים, ישב רונן.
הוא קם כשראה אותי. חיבק אותי חזק, ארוך, יותר מכולם. "שי," הוא אמר לי באוזן. "אני לא מאמין."
כל הערב ישבנו אחד ליד השני. צחקנו על המ"פ שלנו, על הלילה שבו הטנק נתקע בבוץ ברמת הגולן, על מוטי שנרדם בשמירה עם מנה פתוחה ביד. אבל כל הזמן הרגשתי את הברך של רונן ליד שלי, ואת המבט שלו נח עליי כשחשב שאני לא רואה.
בשתים עשרה כולם התחילו להתפזר. חיבוקים, "נעשה את זה כל שנה", "תביאו את הנשים בפעם הבאה". מוטי טפח לי על השכם ועל השכם של רונן ואמר, בלי שום כוונה, "אתם תמיד הייתם זוג, אתם יודעים?" ונסע.
נשארנו לבד בחצר. רונן הסתכל על הכוס שלו. קולה. גם הוא נהג.
"אני לן בבית מלון ליד הקניון," הוא אמר. "לא רציתי לנסוע לעומר באמצע הלילה. רוצה ללוות אותי? עשר דקות הליכה."
הלכנו ברחובות הריקים של העיר העתיקה. אוויר של לילה מדברי, קריר אחרי החום של היום. ליד גשר אחד הוא עצר.
"שי, אני צריך להגיד לך משהו. ואני בן 46, אז אין לי כוח להתבייש בזה יותר."
"תגיד."
"בצבא," הוא אמר, ונשם. "הייתי ער. כל הנסיעות האלה, כשנרדמתי לך על הכתף. לא תמיד ישנתי. רציתי להיות קרוב אליך ולא היו לי מילים לזה. חשבתי שאם אני אגיד משהו, תשנא אותי. אז נסעתי להודו, והתחתנתי, והייתי נשוי עשרים שנה לאישה טובה, והיא ידעה, בסוף, שמשהו חסר. כשראיתי בפייסבוק שיצאת מהארון, ישבתי באוטו בחניה של העבודה ובכיתי."
לא הצלחתי לדבר. כל מה שחשבתי במשך עשרים וחמש שנה, שזה היה רק אני, שדמיינתי, התפרק ברגע אחד על גשר בבאר שבע.
"גם אני," אמרתי בסוף. "גם אני, רונן. כל הזמן."
הוא הסתכל עליי, ובעיניים שלו היה משהו בין פחד לצחוק. "אז מה עושים עכשיו? אני לא יודע איך עושים את זה. אף פעם לא הייתי עם גבר."
"אנחנו לא חייבים כלום," אמרתי. "אנחנו יכולים לשבת ולדבר עד הבוקר."
"אני לא רוצה רק לדבר," הוא אמר בשקט. "רציתי אותך עשרים וחמש שנה. אם גם אתה רוצה, אני רוצה לנסות."
נישקתי אותו שם, על הגשר, מתחת לפנס. הוא היה מגושם ונרגש, השפתיים שלו קשות בהתחלה ואחר כך נכנעות, והיד שלו תפסה לי את החולצה בגב כאילו הוא מפחד שאעלם שוב.
בחדר במלון הוא היה עצבני. הוריד שעון, הניח על השידה, הזיז את הכרית. צחקתי וחיבקתי אותו מאחור. "רונן. זה אני. אין מבחן."
הוא נרגע. התנשקנו ליד החלון, לאט, והפעם הוא לא מיהר. פתחתי לו את הכפתורים, והוא פתח את שלי, והידיים שלו נגעו בחזה שלי בפליאה, כמו מישהו שנוגע במשהו שחשב עליו הרבה זמן. הגוף שלו היה גוף של גבר בן 46, חזק עדיין, קצת רך בבטן, שיער אפור על החזה. הוא היה יפה בעיניי יותר מכל מה שראיתי.
שכבנו על המיטה בתחתונים, מתנשקים, והרגשתי אותו קשה נגד הירך שלי. "אני מפחד שאני אעשה משהו לא נכון," הוא לחש.
"אז תן לי להוביל. ותגיד לי מה טוב לך."
הורדתי לו את התחתונים ואת שלי. לקחתי את שנינו ביד, והוא נאנח, ואז צחק בהלם. "אלוהים, שי." עשיתי את זה לאט, נותן לו להרגיש, נותן לו לנשום. ואחר כך ירדתי ונישקתי לו את הבטן, את הירכיים, ולקחתי אותו לפה. הוא נשכב אחורה והחזיק לי את השיער ברכות, והקול שיצא ממנו היה קול של מישהו שמשחרר משהו שהחזיק עשרות שנים.
"אני רוצה גם," הוא אמר אחרי כמה דקות. "תלמד אותי."
לימדתי. הוא היה זהיר בהתחלה, מהוסס, ואחר כך פחות. הפה שלו, החם, הלא מנוסה, והרצון שלו לעשות לי טוב, היו מרגשים יותר מכל ניסיון. שכבנו ככה, הוא אליי ואני אליו, עד ששנינו נאנקנו.
לא עשינו הכול באותו לילה. לא היה צריך. בסוף שכבנו צמודים, פנים מול פנים, והחזקנו אחד את השני ביד, מתנשקים בלי להפסיק, והוא גמר ראשון, רועד כולו, עם הפנים שלו בצוואר שלי. אני גמרתי אחריו, כשהוא לוחש לי את השם שלי כמו שהיה לוחש בקשר, בשטח, לפני עשרים וחמש שנה.
שכבנו ער עד ארבע. דיברנו על הבנות שלו, על הגרושה שלו שהוא עדיין מדבר איתה כל שבוע, על כל השנים. הוא הודה שהוא מפחד מאיך זה יראה, מה יגידו. אמרתי לו שאין לו מה למהר. שכבר חיכינו עשרים וחמש שנה, אפשר עוד קצת.
בבוקר אכלנו שקשוקה בבית קפה בעיר העתיקה, ומוטי שלח לקבוצה תמונה מהערב. כולנו סביב השולחן, ובקצה, רונן ואני, צמודים, מחייכים.
קו הגייז של גוד סקס: היכרויות ושיחות חיות בין גברים, אחד על אחד, פתוח מרוב הטלפונים, דיסקרטי לגמרי.
רונן הגדיל את התמונה. "הוא צודק, אתה יודע," אמר. "תמיד היינו."
ביום שישי הבא הוא בא אליי לתל אביב. ובקבוצה, בינתיים, אנחנו שותקים. נספר להם באיחוד של השלושים.
סיפורים דומים
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.
