אני גר בבת גלים כבר ארבע שנים, מאז הגירושים. בניין ישן, שלוש קומות, טיח שמתקלף מהמלח של הים, ומרפסת אחת ארוכה בקומה השנייה שמשותפת לשתי דירות. מה שמפריד בין החצאים זו שורה של עציצים גדולים שהשכנה הקודמת, גברת שטרן, גידלה בהם גרניום ונענע, ושנאה שנוגעים לה בהם.
אני בן 42, מורה למתמטיקה בתיכון בקריית חיים. היו לי שתים עשרה שנים של נישואים עם אישה שאני עדיין אוהב כמו חברה טובה, ושנה אחרי הפרידה אמרתי לה, וגם לעצמי, את מה שידעתי עוד מהצבא. היא בכתה, ואז צחקה, ואז אמרה "זה מסביר כמה דברים". מאז היו לי כמה דייטים מהאפליקציה. אף אחד לא נדבק.
גברת שטרן עברה לגור אצל הבת שלה בקריות באביב, ובמאי נכנס אלי. בן 38, אדריכל, עבר מתל אביב כי "נמאס לי לשלם שמונת אלפים על חור". גבוה, רזה, משקפיים עגולים, שיער מתולתל עם קצת אפור בצדדים. ביום הראשון הוא דפק לי בדלת עם מגש רוגלך מהמאפייה ברחוב ואמר "אני יודע שזה קלישאה, אבל אני ממש רוצה שיהיו לי שכנים טובים."
מאז נהייתה לנו שגרה. בערבים, אחרי שאני בודק מבחנים והוא סוגר את הלפטופ, אנחנו יושבים כל אחד בחצי שלו של המרפסת, מעל העציצים, ומדברים. על הים, על חיפה מול תל אביב, על הפרויקט שלו בוואדי סאליב, על התלמידים שלי. הוא סיפר לי שהוא גיי באותה נונשלנטיות שבה סיפר שהוא לא אוכל כוסברה. אני סיפרתי לו על הגירושים. הוא לא שאל יותר מדי, וזה מה שאהבתי בו.
אבל הייתי מוצא את עצמי מחכה לערבים האלה. מסתכל על הדלת של המרפסת שלו בשבע וחצי, מקשיב אם הוא כבר יצא. לובש בבית חולצה שאני יודע שיושבת עליי טוב. בגיל 42 זה הביך אותי. כמו נער. אבל לא הצלחתי להפסיק.
בתחילת אוקטובר הגיעה השרקייה. רוח מזרחית חמה ויבשה, מהסוג שמטרטר תריסים כל הלילה. בעשר בלילה שמעתי מכה, ואחריה עוד אחת. יצאתי למרפסת ואלי כבר היה שם, יחף, במכנסי פיג'מה ובלי חולצה, מנסה להרים עציץ ענק שנפל ונשבר. אדמה בכל מקום, חרסים, הנענע של גברת שטרן מפוזרת על הבלטות.
"היא תהרוג אותנו," הוא אמר.
"היא בקריות. היא לא תדע."
עברתי מעל השורה, בפעם הראשונה, אל החצי שלו. ביחד גררנו את שאר העציצים צמוד לקיר. הרוח העיפה עלינו אבק, הוא צחק, אני צחקתי, ובשלב מסוים, כשהרמנו יחד את העציץ האחרון, הידיים שלנו נפגשו מתחת לשפה שלו ונשארו שם גם אחרי שהנחנו אותו.
הוא לא הזיז את היד. גם אני לא.
"יואב," הוא אמר. בשקט. הרוח כמעט בלעה את זה.
"כן."
"אני חושב עליך יותר ממה ששכן אמור לחשוב על שכן."
הלב שלי דפק כמו שלא דפק שנים. "גם אני," אמרתי. "מאז הרוגלך."
הוא צחק צחוק קצר ועצבני, הוריד את המשקפיים וניגב אותם במכנסיים, כאילו הוא צריך לראות טוב בשביל מה שבא. אחר כך הניח אותם על אדן החלון, התקרב, ושאל, ממש שאל: "אפשר?"
הנהנתי. הוא נישק אותי. בעדינות בהתחלה, שפתיים יבשות מהרוח, ואז יותר. היד שלו עלתה לי לעורף, האצבעות שלו נכנסו לשיער, ואני תפסתי לו את המותניים החשופות, את העור החם, ומשכתי אותו אליי. הגוף שלו היה רזה וקשה, והוא רעד קצת. או שזה הייתי אני.
"בוא פנימה," הוא אמר.
"לא," אמרתי, והפתעתי את עצמי. "תישאר פה. עוד רגע."
כי זה היה המקום שלנו. המרפסת. הים שחור מתחתינו, האורות של עכו בצד השני של המפרץ, האוניות בנמל. הוא הבין. הוא הצמיד אותי לקיר, בפינה שאף חלון בבניין ממול לא רואה, ונישק לי את הצוואר, את הכתף, את החזה דרך החולצה, ואז הרים אותה ונישק את הבטן. ידעתי לאן זה הולך, והרגליים שלי כמעט נכנעו.
הוא כרע על הבלטות, בין האדמה והנענע המפוזרת, והוריד לי את המכנסיים הקצרים. הזין שלי היה קשה כבר מהרגע שהוא אמר "אפשר". הוא הסתכל עליו, הסתכל עליי, וחייך חיוך שלא ראיתי עליו אף פעם. ואז לקח אותי לפה.
לא הייתי עם גבר הרבה פעמים. כמה פעמים, ותמיד היה בזה משהו מהוסס, מתנצל. אלי לא היה מהוסס. הוא מצץ לי לאט ועמוק, יד אחת מלטפת לי את הביצים, השנייה מחזיקה לי את הירך, והרוח החמה נושבת עלינו, ואני נשענתי עם הראש לאחור על הקיר והסתכלתי על הכוכבים מעל הכרמל ולא האמנתי שזה קורה לי.
"אלי," אמרתי, "אם תמשיך ככה אני גומר."
הוא הוציא אותי מהפה. "אז עכשיו פנימה," הוא אמר. "אני רוצה אותך במיטה. אני רוצה לקחת את הזמן."
נכנסנו לדירה שלו. בפעם הראשונה ראיתי אותה מבפנים: קירות לבנים, שרטוטים על השולחן, ספרים בכל מקום. המיטה עמדה ליד החלון והתריס נקש מהרוח. הוא הוריד את הפיג'מה ונשכב, ואני נשכבתי עליו ונישקתי אותו כמו שרציתי לנשק אותו חמישה חודשים.
הזמן נמתח. נגענו אחד בשני בכל מקום. הוא הפך אותי על הגב וירד עליי שוב, ואני סובבתי אותו כך שגם אני הגעתי אליו, והוא היה חלק וקשה בפה שלי, ושמענו אחד את השני נאנקים. אחר כך הוא שלף מהמגירה קונדום וג'ל, הניח אותם על הסדין, ולא אמר כלום. רק הסתכל עליי בשאלה.
"אתה," אמרתי. "אני רוצה שאתה."
הוא היה סבלני כמו שאף אחד לא היה איתי. אצבעות, ואז עוד, ושאלות שקטות, "טוב?", "עוד?", ורק כשאמרתי "עכשיו" הוא נכנס, לאט, עם המצח שלו צמוד למצח שלי. הרגשתי מלא, ופתוח, ומשהו בחזה שלי נפתח גם הוא. הוא זז בתוכי בקצב של הים, ככה זה הרגיש, גלים, ואני חיבקתי אותו ברגליים ולא רציתי שיצא.
גמרתי ראשון, ביד שלו, על הבטן של שנינו. הוא גמר כמה שניות אחריי, עם הפנים בצוואר שלי, ואמר משהו שלא הבנתי. אחר כך הוא הודה שזה היה "סוף סוף".
שכבנו בחושך. התריס המשיך לנקוש. הוא הניח את הראש על החזה שלי וצייר באצבע קווים על הבטן שלי, כמו שרטוט.
"מה אתה מתכנן?" שאלתי.
"דלת," הוא אמר. "בקיר בין המרפסות. תחשוב על זה. במקום העציצים."
"גברת שטרן תהרוג אותנו."
קו הגייז של גוד סקס: היכרויות ושיחות חיות בין גברים, אחד על אחד, פתוח מרוב הטלפונים, דיסקרטי לגמרי.
"היא בקריות."
למחרת בבוקר הלכנו ביחד למשתלה בנווה שאנן וקנינו נענע חדשה. שתלנו אותה בעציץ אחד גדול, באמצע המרפסת. בדיוק על הקו.
סיפורים דומים
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.
