אמא של החברה שלי נשארה איתי בבית בחיפה

אני יודע איך זה נשמע. אמא של החברה. כמו סרט רע. אבל אם הייתם רואים את דנה, לא הייתם צוחקים.

אני עומר, בן 26, סטודנט להנדסה בטכניון, גר עם החברה שלי שיר בבית של אמא שלה על הכרמל, כי שכר דירה בחיפה הפך למשהו שסטודנטים לא משלמים. דנה, אמא של שיר, בת 49, גרושה כבר שמונה שנים, מנהלת בבית חולים. בלונדינית, לא טבעית ולא אכפת לי, גוף של מישהי שרצה כל בוקר בגן הבהאים. היא מסתובבת בבית בטייץ ובגופייה, ואני למדתי להסתכל על הטלפון כשהיא מתכופפת למקרר.

שיר נסעה לסוף שבוע עם חברות באילת. דנה ואני נשארנו. ביום חמישי בערב היא פתחה יין ואמרה "אתה לא הולך לשבת בחדר כל השבת, תשב איתי". ישבנו במרפסת, מול המפרץ, ושתינו יותר מדי. היא שאלה אם אני מאושר עם שיר. אמרתי כן. היא שאלה "גם במיטה?" והסתכלה עלי מעל הכוס. אמרתי "דנה". היא אמרה "מה, אני אמא, מותר לי לדאוג".

ואז היא אמרה משהו שלא אשכח. "בגיל שלך גברים ממהרים. זה לא אשמתכם. פשוט אף אחת לא לימדה אתכם."

לא עניתי. הזין שלי ענה במקומי, מתחת לשולחן, והיא ראתה, ולא הסתכלה משם. היא שתתה עוד לגימה ואמרה "לך לישון, עומר". הלכתי. לא ישנתי.

בלילה שמעתי אותה במקלחת. הקירות בבית הזה דקים, והחדר שלי צמוד לחדר האמבטיה שלה. שמעתי מים, ואז שמעתי אותה נושמת. לא מים, נשימות. איטיות, ואז מהירות, ואז קול אחד, קצר, שהיא ניסתה לבלוע. אמא של החברה שלי גמרה במקלחת מטר ממני, ואני שכבתי עם היד על הזין ולא הזזתי אותה, כי פחדתי שאם אתחיל לא אעצור. בבוקר היא הייתה במטבח כאילו כלום.

ביום שישי בבוקר היא חזרה מריצה, מזיעה, בטייץ ובטופ ספורט, ואני עמדתי במטבח בבוקסר. היא נכנסה, לקחה מים, ועמדה מולי לשתות, קרוב מדי. "ישנת?" שאלה. אמרתי "לא". היא אמרה "גם אני לא", ושמה את הבקבוק על השיש, ונגעה לי בחזה עם היד הקרה מהבקבוק. "אתה יכול ללכת לחדר עכשיו."

לא הלכתי. היא נישקה אותי. אמא של החברה שלי, בטעם של מים קרים ומלח, נישקה אותי במטבח שאני אוכל בו קורנפלקס כל בוקר, ואני עניתי לה עם כל הגוף. תפסתי לה בתחת דרך הטייץ, קשה, עגול, כמו של בחורה בת 25 רק יותר בטוח בעצמו. היא לחשה "לאט" והורידה לי את הבוקסר, ותפסה אותי, והזיזה את היד לאט מדי, בכוונה, בזמן שהיא מסתכלת לי בעיניים.

היא ירדה על הברכיים על רצפת המטבח. הסתכלה למעלה, ואמרה "עכשיו תלמד משהו", ולקחה אותי לפה. אני לא יודע להסביר את ההבדל. שיר מוצצת. דנה עשתה משהו אחר, עם הלשון ועם היד ועם עצירות, ועם העיניים כל הזמן פתוחות עלי. אחרי דקה הרגשתי שאני עומד לגמור ואמרתי לה, והיא עצרה, לחצה במקום מסוים בבסיס, וחיכתה. "רואה? זה הכל." ואז המשיכה.

היא לקחה אותי לחדר שלה. לא לחדר של שיר, לשלה, עם המיטה הגדולה והחלון למפרץ. הורידה את הטייץ ואת הטופ, ועמדה לפני עירומה, בת 49, עם חזה כבד וטבעי וירכיים חזקות וקצת בטן, ואמרה "תסתכל, אל תתבייש". הסתכלתי. הייתי בטוח שאני אגמור רק מלהסתכל.

היא השכיבה אותי על הגב ועלתה עלי. ישבה עלי לאט, לוקחת אותי פנימה סנטימטר סנטימטר, וכל הזמן מדברת. "תנשום. אל תזוז. תן לי." היא זזה עלי בעיגולים, לא למעלה ולמטה, עיגולים איטיים עם הידיים על החזה שלי, ואני החזקתי את המצעים כאילו אני נופל. שלוש פעמים אמרתי "אני קרוב" ושלוש פעמים היא עצרה, נשמה, ליטפה לי את הפנים, ואמרה "עוד לא". בפעם הרביעית היא הרימה את הקצב, תפסה לי ביד ושמה אותה על הדגדגן שלה, ואמרה "עכשיו יחד". והיא גמרה עלי, בקול, עם הראש אחורה והשיער הבלונדיני על הגב, ואני גמרתי בתוכה שנייה אחריה כאילו היא לחצה על כפתור.

לפני זה היא לימדה אותי משהו אחר. השכיבה אותי, ישבה על הפנים שלי, ואמרה "עכשיו תקשיב, לא לי, לגוף שלי". שיר אף פעם לא נתנה לי לעשות את זה יותר מדקה, תמיד הייתה מושכת אותי למעלה. דנה השאירה אותי שם רבע שעה. היא אמרה לי איפה, ואיך, ומתי לאט ומתי לא, ואיך לשים אצבע בזמן שהלשון עובדת, ובשלב מסוים היא הפסיקה לדבר והתחילה לנאנק, ותפסה לי בשיער, ורכבה על הפה שלי עד שגמרה עליו עם צעקה שכל הכרמל שמע. ואז ירדה, נשקה אותי עם הטעם של עצמה, ואמרה "עכשיו אתה יודע".

שכבנו. היא הדליקה סיגריה ליד החלון, עירומה, ואמרה "היית טוב. תהיה יותר טוב". זה היה בשמונה בבוקר. עד הצהריים היא לימדה אותי עוד שלושה דברים, ואחד מהם אני לא אכתוב פה כי שיר אולי קוראת.

בצהריים היא ביקשה שאזיין אותה במקלחת. עמדנו מתחת למים, והיא נשענה על הקיר עם התחת אלי, ואמרה "עכשיו כמו שאתה רוצה, בלי לחשוב". ותפסתי לה במותניים ונכנסתי בה חזק, כמו ילד בן 26 שנתנו לו רשות, והיא צחקה ואז הפסיקה לצחוק, ואמרה "כן, ככה, אל תעצור", ואני לא עצרתי, ולא גמרתי אחרי דקה, כי היא לימדה אותי בבוקר איך לא. גמרתי כשהיא אמרה לי, על הגב שלה, מתחת למים, והיא הסתובבה ונישקה אותי ואמרה "רואה? יש לך זמן".

היא לימדה אותי גם על זה שממהרים. אחרי הפעם השנייה היא אמרה לי בפשטות: "אתה בסדר, אבל אתה גומר לפניה, ואת זה אפשר לסדר". היא צדקה. סידרתי.

מה שלא סיפרתי לה, ולא לשיר, זה שכבר ידעתי שיש לי בעיה. עם שיר זה היה תמיד מהר מדי, והיא הייתה אומרת "זה בסדר" בקול שאומר שזה לא בסדר. דנה אמרה את זה בלי הקול הזה, כמו רופאה. "זה לא בראש, זה בגוף, ואת הגוף מסדרים." ואת זה, דווקא, למדתי ממנה יותר מכל השאר.

גומר מהר מדי? יש פתרון טבעי.
ספריי השהייה של טבע און: מרססים דקה לפני, ומחזיקים כמה שרוצים. משלוח דיסקרטי.

לספריי ההשהייה ›

שיר חזרה במוצאי שבת שזופה ושמחה. באותו לילה זיינתי אותה כמו שדנה לימדה אותי, לאט, עם עצירות, והיא גמרה פעמיים ושאלה מה קרה לי. אמרתי "התגעגעתי". דנה עברה במסדרון בדרך למקלחת, ואני שמעתי אותה צוחקת בשקט.

מאז עברו חודשיים. זה קרה עוד פעמיים, פעם בחדר הכביסה, פעם באוטו שלה בחניון של בית החולים בהפסקת הצהריים. אני לא גאה. אני גם לא עוזב את הבית הזה.

הפעם בחדר הכביסה הייתה הכי טובה. שיר הייתה בסלון עם הטלוויזיה, ודנה קראה לי "לעזור לה עם המכונה". סגרה את הדלת, הרימה את השמלה, ולא היה מתחתיה כלום. השעינה אותי על מכונת הכביסה בזמן ייבוש, שרעדה מתחת לתחת שלי, ורכבה עלי בשקט מוחלט, עם היד על הפה שלי, ומעבר לקיר שיר צחקה ממשהו בטלוויזיה. גמרתי תוך שלוש דקות, אבל הפעם זה היה כי היא ביקשה.