הוא לא הבוס שלי ואני לא העובדת שלו. בחיים אנחנו זוג רגיל, שני מתכנתים, דירה בגבעתיים, שוטפים כלים בתורות. אבל כשאנחנו במיטה, ברגע אחד אני הופכת למישהי אחרת: ממושמעת, שקטה, שעושה כל מה שהוא אומר. ואני אוהבת את זה יותר מכל דבר שניסיתי.
זה מתחיל תמיד באותו משפט. הוא נכנס הביתה, מניח את המפתחות, ואומר בשקט "לכי לחדר". לא צועק. הוא אף פעם לא צועק. ואני מפסיקה מה שאני עושה, מניחה את הטלפון, והולכת. עד שהוא מגיע לחדר אני כבר יודעת מה הוא רוצה: אני על הברכיים על השטיח, ידיים על הירכיים, עיניים למטה. ואני רטובה עוד לפני שהוא נגע בי.
"טובה," הוא אומר, ומעביר לי יד בשיער. זאת המילה. כשהוא אומר אותה משהו בתוכי נפתח.
הוא מרים לי את הסנטר ומכניס לי את האגודל לפה, ואני מוצצת אותו ומסתכלת לו בעיניים, כי ככה הוא אוהב. הוא פותח את החגורה בלי למהר, ואני מחכה. לא נוגעת. אני יודעת שאסור לגעת עד שהוא אומר. "קחי," הוא אומר, ואני לוקחת אותו לפה, עמוק, לאט, ככה שהוא ילמד אותי בעצמו את הקצב, עם היד על העורף שלי.
"תעמדי. תתפשטי. לאט." אני מתפשטת לאט, ואת התחתונים הוא מוריד בעצמו, ומרגיש כמה אני רטובה, ומחייך. "כל זה בשבילי?" "כן." "כן מה?" "כן, אדוני." המילה הזאת. גם היא פותחת משהו.
הוא משכיב אותי על הבטן, קושר לי את הידיים מאחורי הגב עם החגורה, לא חזק, מספיק כדי שארגיש. ואז הוא מלקק אותי מאחור, איטי ואכזרי, ומפסיק כל פעם שאני מתחילה לרעוד. "עוד לא." שלוש פעמים הוא עוצר אותי. בפעם הרביעית אני מתחננת, ואז הוא נכנס בי, בדחיפה אחת, ואומר "עכשיו", ואני גומרת ברגע שהוא אומר את זה, כי הגוף שלי כבר יודע לחכות למילה.
הוא מזיין אותי חזק, עם יד אחת בשיער ויד אחת על התחת, ומספר לי מה אני: שלו, טובה, מושלמת. ואני מאמינה לכל מילה כשאני ככה. הוא גומר לי על הגב ומשחרר את החגורה ומשכיב אותי עליו, ומלטף אותי עשר דקות שלמות בלי להגיד כלום. וזה החלק שאני הכי אוהבת, ואל תספרו לו.
"יופי, עכשיו תורך לשטוף כלים," הוא אומר בסוף. ואני צוחקת. "כן, אדוני."
