אני מורה דרך מוסמך כבר שתים עשרה שנה. בן 37, נולדתי בקטמון, ואת העיר העתיקה אני מכיר כמו את הדירה שלי. ראיתי בה אלפי תיירים: קבוצות של צליינים מברזיל, משפחות אמריקאיות, סטודנטים מקוריאה. אני מקצוען. אני לא מתאהב בתיירים.
את ההזמנה קיבלתי במייל. "Tiago, Lisbon, private tour, one day, Old City, no rush." בלי בקשות מיוחדות, בלי "תוכל להראות לנו את המקום שבו ישו", כלום. רק "no rush". זה מצא חן בעיניי עוד לפני שראיתי אותו.
הוא חיכה לי בשער יפו בשמונה וחצי בבוקר. בן 34, גבוה, עור שזוף, שיער שחור קצר, חולצת פשתן בצבע חול, ומצלמה ישנה על הכתף, מצלמה עם פילם. הוא לחץ לי יד ואמר באנגלית עם מבטא רך: "אני מקווה שאתה לא מאלה שממהרים." אמרתי לו שאני מאלה שעוצרים לקפה כל שעה. הוא צחק, וזה היה הרגע הראשון.
הלכנו. הרובע הארמני, עם האריחים הכחולים. גג הספרייה בהספיס האוסטרי, עם הקפה והשטרודל, ומשם כל העיר מתחתינו. הכותל, שהוא עמד מולו בשקט ארוך ושאל אם מותר לו להניח פתק. כנסיית הקבר, עם הריח של הנרות. הוא צילם מעט, בזהירות, כמו מישהו שיודע שיש לו רק שלושים ושש תמונות בגליל.
ובין התחנות, דיברנו. הוא מעצב רהיטים, עובד עם עץ, יש לו סדנה קטנה באלפמה. הוא סיפר שהוא בא לבד כי חבר שלו, זה שהיה אמור לבוא איתו, "החליט באפריל שהוא לא רוצה לבוא לשום מקום איתי יותר". הוא אמר את זה בפשטות, בלי רחמים עצמיים, ואני הבנתי שני דברים בבת אחת: שהוא גיי, ושהוא סיפר לי את זה בכוונה.
לא אמרתי כלום. אני בעבודה. אבל כשאכלנו חומוס אצל אבו שוקרי והוא ניגב את הצלחת עם הפיתה כמו ישראלי, והסתכל עליי מעל השולחן ואמר "זה הדבר הכי טוב שאכלתי השנה", הרגשתי משהו בבטן שלא קשור לחומוס.
אחרי הצהריים, בשוק של הרובע המוסלמי, הוא נעצר ליד חנות של נגר זקן שמגלף עץ זית. הם לא היו צריכים שפה משותפת. הנגר הושיט לו אזמל, טיאגו גילף קו אחד בגוש עץ, והזקן הנהן בהערכה ואמר לי בערבית "הידיים שלו יודעות". תרגמתי. טיאגו הסתכל עליי ואמר "תגיד לו תודה", ואז, בשקט יותר, רק אליי: "והוא צודק." לא ידעתי לאן לשים את העיניים.
בחמש סיימנו בטיילת החומות. זה המסלול שאני תמיד שומר לסוף: הולכים על החומה עצמה, מעל הגגות, מעל החצרות עם הכביסה התלויה ודודי השמש, והשמש נמוכה וכל האבן נהיית זהובה. ליד שער שכם עצרנו. הוא נשען על המעקה, צילם תמונה אחרונה, וסגר את המצלמה.
"זהו?" הוא שאל.
"זהו. הסיור נגמר."
הוא הסתובב אליי. "אז אתה כבר לא המדריך שלי."
"לא," אמרתי, והלב שלי התחיל לדפוק. "כבר לא."
"אז אני יכול לשאול אותך משהו כמו בן אדם רגיל, לא כמו לקוח?"
"תשאל."
"אתה רוצה לאכול איתי ארוחת ערב? ואחר כך," הוא היסס, ופתאום כל הביטחון של היום נעלם ממנו, "אחר כך, אם תרצה, לבוא אליי. אם לא, זה בסדר גמור. היה יום מושלם בכל מקרה."
שתקתי שנייה ארוכה מדי, והוא כבר התחיל להתנצל. עצרתי אותו. "כן," אמרתי. "לשניהם."
אכלנו במסעדה קטנה במחנה יהודה. דיברנו פחות, הסתכלנו יותר. מתחת לשולחן הברך שלו נגעה בשלי ונשארה שם. ובתשע וחצי הלכנו ברגל עד הגסטהאוס שלו בנחלאות, חדר קטן עם תקרה מקומרת ואבן ירושלמית וחלון שפונה לחצר עם עץ לימון.
הוא סגר את הדלת. נשען עליה. "אני קצת לחוץ," הוא אמר.
"גם אני."
ניגשתי אליו ונישקתי אותו. הוא נשם עמוק דרך האף, כאילו מישהו הוריד ממנו משקל, ונישק אותי בחזרה, לאט, עמוק, עם ידיים על הפנים שלי. היה לו טעם של נענע מהתה שבסוף הארוחה. פתחתי לו את כפתורי חולצת הפשתן אחד אחד, והוא נתן לי, ועמד מולי עם החזה החשוף והשיער הכהה שיורד בפס דק לבטן.
"גם אתה," הוא אמר, ומשך לי את החולצה מעל הראש.
נפלנו על המיטה. הוא היה מעליי, ואז אני מעליו, ידיים בכל מקום, חגורות, מכנסיים, נעליים שעפו לפינה. כשהיינו ערומים לגמרי הוא עצר ופשוט הסתכל עליי, באור הצהוב של המנורה הקטנה, ואמר מילה בפורטוגזית שלא הבנתי. שאלתי מה זה. הוא אמר "יפה", והסמיק.
ירדתי לאורך הגוף שלו, נשיקה אחרי נשיקה, עד שהגעתי לזין שלו, קשה ומחכה. לקחתי אותו לפה לאט, והוא קימר את הגב ותפס את הסדין. מצצתי לו בסבלנות, עם הלשון, עם היד, מקשיב לנשימות שלו כמו שאני מקשיב לקבוצה שמתעייפת: מתי להאט, מתי להמשיך. הוא אמר את השם שלי, "נדב", עם המבטא שלו, וזה נשמע כמו מילה אחרת.
אחר כך הוא משך אותי למעלה והפך אותנו. "אני רוצה בתוכך," הוא לחש, "אם גם אתה רוצה."
"אני רוצה."
היו לו קונדומים בתיק הרחצה, והוא הודה, צוחק, שהוא ארז אותם "מתוך אופטימיות כללית, לא בגללך". הוא הכין אותי לאט, עם ג'ל ואצבעות ונשיקות על הגב, ושאל אותי פעמיים אם זה טוב. אמרתי כן. אמרתי עוד. כשהוא נכנס, נשכב מאחוריי על הצד, היד שלו על החזה שלי והפה שלו בעורף שלי, הרגשתי שכל היום הזה, כל הסמטאות והמדרגות והשמש, הוביל לכאן.
הוא זז לאט, עמוק, בלי למהר. "no rush," נזכרתי, וצחקתי, והוא צחק לי לתוך הכתף והמשיך. היד שלו מצאה את הזין שלי וליטפה אותו בקצב שלו, והחדר התמלא בנשימות שלנו ובריח של הלימון מהחצר. הקצב עלה. הוא נישק לי את הצוואר, מילמל דברים בפורטוגזית, ואני נאנקתי לתוך הכרית.
גמרתי ביד שלו, כל הגוף שלי נמתח, והוא החזיק אותי חזק וגמר שניות אחריי, עמוק בתוכי, עם אנחה ארוכה שהרגשתי בכל העמוד השדרה.
שכבנו מחובקים עד מאוחר. מבחוץ שמענו מישהו מנגן בעוד על מרפסת, וחתולים רבים בחצר. הוא שאל אותי על ירושלים שאני אוהב, לא זו של התיירים. סיפרתי לו על השוק בשבת בבוקר, על עמק המצלבה, על המדרגות בימין משה.
"תראה לי מחר?" הוא שאל. "לא כסיור. בלי תשלום."
"בלי תשלום," הסכמתי.
הוא נשאר עוד ארבעה ימים. בבוקר האחרון, בשער יפו, באותו מקום שבו נפגשנו, הוא נתן לי את גליל הפילם שצילם. "תפתח את זה כשאני אמריא," אמר.
קו הגייז של גוד סקס: היכרויות ושיחות חיות בין גברים, אחד על אחד, פתוח מרוב הטלפונים, דיסקרטי לגמרי.
פיתחתי אותו שבוע אחר כך במעבדה ברחוב יפו. שלושים ושש תמונות. שתיים מהן של הכותל, אחת של השטרודל, ושלושים ושלוש שלי.
בדצמבר אני טס לליסבון. הוא אמר שעכשיו תורו להדריך.
סיפורים דומים
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.
