המנהלת החדשה בסניף בבאר שבע ביקשה שאשאר לספירת מלאי

ספירת מלאי זה הדבר הכי משעמם בעולם. סורקים קרטונים עד שתיים בלילה, עם קפה מהמכונה, במחסן בלי חלונות. ככה חשבתי, עד שרונית קיבלה את הסניף.

אני אור, בן 26, סטודנט להנדסה ומוכר בחנות בגדים בקניון בבאר שבע שלוש שנים. המנהלת הקודמת הייתה בת 30 ועצבנית. רונית הגיעה ביוני. בת 44, גרושה, שתי בנות גדולות, שיער שחור אסוף תמיד, חולצות לבנות מכופתרות עד שני כפתורים מתחת לנכון, וקול נמוך שלא צריך להרים אותו כדי שישמעו. ביום הראשון היא עברה בין המוכרים, עצרה מולי, הסתכלה עלי מלמטה למעלה, ואמרה "אתה אור? שמעתי עליך שאתה טוב". לא ידעתי אם זה על מכירות.

המשמרות איתה היו משהו אחר. היא הייתה עוברת מאחורי בדלפק וידה נוגעת לי בגב בדרך. הייתה מבקשת שאעזור לה להוריד קרטון מהמדף הגבוה במחסן ועומדת מתחתי, קרובה מדי, מסתכלת למעלה. פעם אחת, כשהתכופפתי לסדר מדף תחתון, שמעתי אותה אומרת למוכרת השנייה "תראי מה יש לנו פה", ושתיהן צחקו, ואני הסמקתי עד הצוואר ונשארתי כפוף עוד שנייה.

היה לה בושם שנשאר בחנות אחרי שהיא הלכה. כבד, מתוק, כזה שבנות בגיל שלי לא שמות. הייתי מוצא את עצמי נכנס למשרד הקטן שלה כשהיא לא שם, בתירוץ, רק כדי לנשום אותו. ובמכירה אחת, לזוג שהתלבט על מעיל של אלף שקל, היא באה לעמוד לידי, צמודה, ואמרה ללקוחה "הוא צודק, זה יושב עלייך מושלם", והיד שלה הייתה על הגב התחתון שלי, מתחת לחולצה, כל הזמן שהלקוחה שילמה. כשהם יצאו היא אמרה "עמלה יפה", והלכה. ואני עמדתי בדלפק עם הזין קשה ועם לקוח הבא ממתין.

ובשבוע השלישי, ביום שישי, בשעת שיא, היא קראה לי למשרד הקטן "לעבור על המספרים". ישבנו ליד השולחן, צמודים, ברך לברך, והיא הראתה לי טבלה במחשב ואמרה "אתה המוכר הכי טוב בסניף, אור. מה אתה רוצה שאני אעשה איתך?" והברך שלה לחצה על שלי, ואני אמרתי "להעלות לי את העמלה", והיא צחקה בקול הנמוך ואמרה "גם".

ספירת המלאי הייתה ביום רביעי. היא קבעה שלושה אנשים. בשמונה בערב היא שחררה את השניים האחרים. "אור ואני נסיים, לכו הביתה." הם הלכו. הקניון נסגר בעשר. בעשר וחצי הייתי אני, היא, סורק, ומחסן של חמישים מטר רבוע עם שש מאות קרטונים.

סרקנו שעה. היא עמדה על הסולם, אני למטה רושם, והחצאית שלה הייתה בגובה העיניים שלי, והיא ידעה. "אור, אתה רושם או מסתכל?" "רושם." "אז למה המספר האחרון לא נכון?" ירדה מהסולם, לאט, עם היד על הכתף שלי לתמיכה, ונשארה עם היד. "תגיד לי את האמת, אתה חושב עלי כשאתה בבית?" לא עניתי. "זה כן," היא אמרה, ופתחה לי את החגורה.

ובדיוק אז דפקו על התריס. המאבטח של הקניון, סיבוב לילה. רונית לא הזיזה את היד מהחגורה שלי. "רגע," צעקה בקול של מנהלת, והלכה לתריס, פתחה חריץ, אמרה לו "ספירת מלאי, חיים, עד מאוחר", וסגרה. וחזרה אלי, בין הקרטונים, ואמרה בקול הנמוך "איפה היינו". ועמדתי שם עם החגורה פתוחה והידיים לצדדים כמו ילד, ואישה בת 44 חייכה אלי חיוך של מישהי שהמשחק הזה שלה.

לא היה שם שום דבר הססני. אישה בת 44 שיודעת מה היא רוצה, במחסן, בחצות, מול בחור בן 26 שחולם עליה חודש. היא הורידה לי את המכנסיים עד הברכיים וכרעה על הרצפה של המחסן, בחצאית של מנהלת, ולקחה אותי לפה. לא כמו הבנות בגיל שלי. לאט, עמוק, עם היד, עם העיניים למעלה, עם עצירות שהרגו אותי. אמרתי "רונית" והיא אמרה "ששש, הקניון סגור, אבל לא עד הסוף".

היא קמה, הסתובבה, הרימה את החצאית, והשעינה את הידיים על ערימת קרטונים של ג'ינסים. תחתוני תחרה שחורים, לא של מנהלת סניף, של מישהי שתכננה. "תוריד," אמרה. הורדתי. התחת של רונית, לבן, רך, עם סימן של ישיבה של ארבע עשרה שעות, ואני לא ראיתי משהו יפה יותר בחיים, לא בטלפון ולא בחיים. ירדתי על הברכיים ונישקתי אותו, ואז ליקקתי אותה מאחור, ככה, כפוף בין הקרטונים, והיא אמרה "אור, אלוהים, מי לימד אותך", ואני לא עניתי כי הפה היה עסוק, והיא גמרה על הלשון שלי עם הקרטונים מתחתיה נמעכים.

"עכשיו," אמרה, "ואל תמהר, יש לנו עד הבוקר". נכנסתי בה מאחור, בעמידה, עם הידיים על המותניים הרחבות שלה, ואישה בת 44 מרגישה אחרת. חמה יותר. בטוחה יותר. היא לא שתקה. היא אמרה לי בדיוק: "לאט. עכשיו עמוק. תישאר. עכשיו חזק." ועשיתי כל מה שהיא אמרה, כמו בעבודה, ובפעם הראשונה בחיים הבנתי שסקס זה לא דבר שעושים לאישה, זה דבר שהיא מנהלת. היא גמרה שוב, בקול שאף אחד בקניון לא שמע, עם היד שלה נשלחת אחורה לתפוס לי את הירך.

ואז היא התיישבה על הקרטונים, פתחה את החולצה הלבנה כפתור כפתור, והראתה לי חזה שחשבתי עליו חודש, גדול, כבד, עם חזייה שחורה תואמת, ואמרה "בוא". עליתי עליה שם, על ערימה של ג'ינסים במידה 38, והיא כרכה עלי רגליים בנעלי עקב, ואני דפקתי את המנהלת שלי במחסן של החנות שבה אני מרוויח שלושים ושניים שקל לשעה, והיא נשכה לי את הכתף ואמרה "תגמור לי בפנים, אור, אני לא בת עשרים", וגמרתי כמו שלא גמרתי אף פעם, עם הפנים בין השדיים שלה ועם הסורק מצפצף איפשהו על הרצפה.

שכבנו על הקרטונים. היא עישנה, למרות שאסור. "המלאי לא ייגמר הלילה," אמרה. "לא," אמרתי. "אז נישאר גם מחר." ובאחת בלילה, אחרי שסרקנו עוד מאה קרטונים כאילו כלום, היא לקחה אותי למשרד הקטן, הושיבה אותי על הכיסא שלה, התיישבה עלי עם הגב אלי, מול המחשב עם הטבלה, ורכבה עלי לאט בזמן שאני מסתכל על המספרים שלי על המסך, ואמרה "זה הבונוס".

בבוקר למחרת היא עברה ליד הדלפק, נגעה לי בגב, ואמרה בקול רגיל "אור, המלאי לא סגור, אתה נשאר גם הערב". המוכרת השנייה גלגלה עיניים ואמרה "מסכן". רונית חייכה. אני עדיין הסטודנט שמרוויח שלושים ושניים לשעה. אבל את ספירת המלאי אני כבר לא מחשיב כעבודה.

בלילה השני היא הביאה בקבוק יין מהבית ושמיכה, ופרשה אותה על רצפת המחסן בין הקרטונים, ושכבנו שם ערומים שעתיים, וסרקנו בין לבין. בפעם ההיא היא עלתה עלי, לאט, עם השיער פתוח בפעם הראשונה, ורכבה עלי כמו מישהי שיש לה כל הזמן שבעולם, והסתכלה למטה ואמרה "אתה יודע שאני יכולה לפטר אותך מחר". אמרתי "אני יודע". היא אמרה "אז תגמור לי טוב". והמלאי נסגר רק בשבוע שאחרי, ואף אחד במטה לא שאל למה. בדוח שהיא שלחה למטה היה כתוב "חוסר של שתי יחידות, ג'ינס מידה 38". אני יודע בדיוק איפה הן. על הרצפה של המחסן, מתחת לשמיכה שלה, מעוכות בצורה שאי אפשר למכור. היא אמרה שהיא תשלם עליהן מהכיס. אמרתי שאני אשלם. היא אמרה "אתה מרוויח שלושים ושניים לשעה, אור". ואז אמרה "אבל הערב אתה מקבל בונוס".

ואם גם אצלך בעבודה יש מישהי שמסתכלת מלמטה למעלה, ואין לך למי לספר, יש בנות בקו שמבינות בדיוק. חייג.

סיפורים דומים

• צהריים גשומים עם הבוס: הפעם הראשונה שלנו על הספה במשרד
• ראיון עבודה מחרמן: המנהל הנשוי ומשמרת הערב
• עדיין לא: הקולגה השקט שלימד אותי לחכות

יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.