את ההסכם עשינו בכביש הערבה, איפשהו בין יטבתה לשדה בוקר, כשמאיה נהגה ואני הייתי עם הרגליים על הדשבורד. "ארבעה ימים באילת", היא אמרה, "בלי ילדים, בלי עבודה, בלי אף אחד שמכיר אותנו. אם אני אראה מישהו שעושה לי משהו, ואתה תראה שהוא עושה לי משהו, אנחנו הולכים על זה. בלי לדבר על זה עשרים פעם. פשוט הולכים". אמרתי לה שהיא מדברת ככה כבר שנה. היא אמרה "הפעם אני לא מדברת".
קוראים לי אלון, אני בן 40, מאיה בת 38, נשואים אחת עשרה שנה, גרים בכפר סבא. הפנטזיה הייתה שלי בהתחלה. לראות אותה עם גבר אחר. במשך שנתיים זה היה משחק במיטה, שמות שמומצאים, סצנות שאני מספר לה והיא גומרת מהן ואני גומר מזה שהיא גומרת. ובשנה האחרונה היא הייתה זאת שהביאה את זה, והבנתי שזה כבר לא רק שלי.
במלון יש בר בבריכה, ובבר יש ברמן בשם דניאל. בן 33 בערך, מתל אביב, עובד שם עונה אחת לפני שהוא טס לדרום אמריקה, שזוף עד הסוף, ועם הדבר הזה שיש לברמנים טובים, שהם זוכרים מה שתית ואיך קוראים לך. ביום הראשון הוא זכר שמאיה שותה אפרול. ביום השני הוא הגיש לה אותו בלי שהיא הזמינה, עם חיוך שאני הכרתי מאיה מספיק שנים כדי לדעת מה הוא עשה לה. בערב, במיטה, היא אמרה "הברמן". אמרתי "ראיתי".
בלילה השני, במיטה של המלון, עשינו את מה שאנחנו תמיד עושים, רק שהפעם לשם המומצא היו פנים אמיתיות. "תספרי לי", אמרתי, ומאיה סיפרה לי, בזמן שאני בתוכה, איך דניאל ייקח אותה, איפה הוא ישים את הידיים, איך הוא יזיין אותה בזמן שאני צופה. היא גמרה בטירוף. ואז, אחרי, היא שכבה עם הראש על החזה שלי ואמרה בקול אחר, קול שקט, "אני באמת רוצה שזה יקרה. לא רק לדבר על זה. באילת. מחר". שאלתי אם היא בטוחה. היא אמרה "לא. אבל אני בטוחה שאני רוצה לגלות". זאת הייתה התשובה הכי כנה שיכלה לתת, ואני נרדמתי איתה על החזה עם לב שדפק כמו של בן שבע עשרה.
ביום השלישי מאיה לבשה ביקיני לבן. היא לא לובשת ביקיני לבן. היא ישבה על הבר ברגליים שלובות ודיברה איתו שעה, ואני שחיתי, וקראתי, והסתכלתי מהמים על אשתי מתנהגת כמו אישה שאני לא מכיר ובדיוק מכיר. אחרי הצהריים היא חזרה למקום שלי בשמש ואמרה, בלי לשבת, "הוא גומר משמרת בעשר. אמרתי לו שאנחנו בחדר 614 ושאתה יודע. הוא שאל אם זה בסדר מצידך. אמרתי לו שתגיד לו בעצמך". הלכתי לבר, הזמנתי בירה, ואמרתי לדניאל "עשר. חדר 614. אני אהיה שם". הוא הניח את הבקבוק, הסתכל עליי כמה שניות, ואמר "אני אבוא". ככה, בלי משפטים מיותרים. אהבתי אותו בשביל זה.
מאיה התקלחה שעה. יצאה בחלוק של המלון, בלי כלום מתחת, שיער רטוב, ואנחנו ישבנו במרפסת שפונה לים ושתינו יין מהמיני בר ולא דיברנו, רק החזקנו ידיים, והיד שלה הייתה רטובה מזיעה. "אתה בטוח?" שאלה. "אני רק מפחד שאת לא תהיי בטוחה". היא צחקה. "אני לא זוכרת שרציתי משהו יותר". בעשר ועשרה הוא דפק.
דניאל הביא בקבוק ערק מהבר וחיוך קצת פחות בטוח ממה שהיה לו ליד הבריכה, וזה הרגיע אותי. גם הוא בן אדם. שתינו שוט, שלושתנו, ואז מאיה הניחה את הכוס ואמרה "אלון יושב במרפסת. הדלת פתוחה. הוא רואה הכול. זה מה שהוא רוצה וזה מה שאני רוצה. אתה בסדר עם זה?" והוא אמר "אני בסדר עם כל דבר שאת רוצה", ואני יצאתי למרפסת והתיישבתי על כיסא הפלסטיק, והשארתי את דלת הזכוכית פתוחה לרווחה.
מהמרפסת החדר נראה כמו במה. היא פתחה לו את החלוק בעצמה. הוא לא נגע בה חצי דקה, רק הסתכל, ואמר "ואו", והיא עמדה ונתנה לו להסתכל, ואני ראיתי את הפטמות שלה מתקשות מהמבט בלבד. ואז הוא כרע על ברכיו מולה, שם לה את הידיים על הישבן ואת הפה בין הרגליים, בעמידה, ומאיה נשענה לאחור על השידה ואחזה לו בשיער. היא לא הסתכלה לכיוון המרפסת. היא עצמה עיניים. זה היה בסדר. ידעתי שהיא יודעת שאני שם, וזה היה כל מה שהייתי צריך.
הוא הרים אותה, ממש הרים אותה, והשכיב אותה על המיטה, והתפשט מהר כמו שגברים צעירים מתפשטים, והיה לו זין יפה, ישר, קשה בצורה שכמעט קנאתי בה. היא הביאה קונדום מהמגירה, את החפיסה שקנינו בסופר פארם ברעננה לפני שיצאנו, זאת ששמנו בתיק בלי לדבר על זה, והלבישה לו אותו בעצמה. ואז היא הסתכלה לכיוון המרפסת, לכיווני, בפעם הראשונה, ואמרה בקול רם "אלון, הוא נכנס לי עכשיו". והוא נכנס.
אני לא יודע לתאר את הקול שהיא השמיעה. לא גנחה. משהו עמוק יותר, כאילו משהו שנסגר בה שנים נפתח בפעם אחת. דניאל זיין אותה לאט בהתחלה, ואז היא אחזה לו בישבן ודחפה, והוא הבין, והמיטה התחילה לרעוד, והמזגן של המלון שאג, ומתחת למרפסת שמענו אנשים חוזרים מהטיילת, ואשתי צרחה "כן, כן, ככה, אל תעצור" בקול שכל הקומה שמעה, ולא היה לי אכפת מכלום בעולם. הייתי קשה כאבן. לא נגעתי. רציתי לחכות.
באיזשהו שלב היא הסתכלה אליי ואמרה "בוא יותר קרוב, אני לא רואה אותך". נכנסתי מהמרפסת והתיישבתי על הכורסה ליד המיטה, במרחק של פחות ממטר, ומשם ראיתי מה שלא רואים מרחוק: את הזיעה בין השדיים שלה, את הסימנים שהאצבעות שלו השאירו על הירכיים, את הזין שלו שנכנס ויוצא ממנה מבריק מהרטיבות שלה. היא הושיטה לי יד ואני לקחתי אותה, ואחזנו ידיים, כמו בחדר לידה, בזמן שגבר אחר זיין אותה, ואף אחד מהשלושה לא חשב שזה מוזר. דניאל הסתכל עליי פעם אחת, שאלה בעיניים, ואמרתי לו "תמשיך. היא אוהבת את זה חזק". והוא נתן לה חזק, והיא לחצה לי את היד עד שכאב.
הוא הושיב אותה עליו והיא רכבה עליו, השדיים שלה קופצים, הפנים שלה מורמות לתקרה, היד שלו על הגרון שלה בעדינות, והיא גמרה ככה, רועדת, מתמוטטת על החזה שלו, ואז הוא התהפך איתה ונתן לה עוד שתי דקות של זיון חזק, חזק באמת, עד שהוא גמר בגניחה ארוכה ונשאר בתוכה, נושם, והיא ליטפה לו את הגב ואמרה "תודה".
הוא יצא ממנה, הלך למקלחת, ומאיה הסתכלה עליי דרך הדלת הפתוחה, שרועה, מזיעה, הירכיים פתוחות, ואמרה "בוא". באתי. לא הורדתי אפילו את החולצה, רק את המכנסיים, ונכנסתי אליה, והיא הייתה רופפת וחמה ורטובה ואחרת, והיא לחשה לי "הרגשת? הרגשת אותי מהמרפסת?" ואמרתי לה שהרגשתי כל שנייה. גמרתי בתוכה אחרי דקה בקושי, בזמן שדניאל השמיע קולות של מקלחת מהחדר הסמוך. היא צחקה לי לתוך הצוואר.
שכבנו שנינו ושמענו את המים בחדר הסמוך. "מה אתה מרגיש?" היא שאלה, "באמת, לא מה שאתה חושב שאני רוצה לשמוע". חשבתי. "אני מרגיש שראיתי אותך. את כולך. יש חלק ממך שלא הכרתי אחת עשרה שנה, והלילה ראיתי אותו". היא שתקה ואז אמרה "גם אני לא הכרתי אותו". ואז, בחיוך "אבל הוא מצא חן בעיניי".
דניאל יצא לבוש, שתה עוד שוט, לחץ לי את היד ואמר "יש לך אישה מטורפת, אחי" והוא התכוון לזה בדרך הכי טובה. מאיה נישקה אותו על הפה בדלת, נשיקה ארוכה, שאני צפיתי בה מהמיטה, ואז הוא הלך.
שיחה חיה עם אחת הבנות של גוד סקס. תשלום בכרטיס אשראי במהלך השיחה, חיוב לפי דקה, בלי רישום, דיסקרטי.
בבוקר ירדנו לארוחת בוקר, ודניאל עמד בבר הבריכה והכין קפה לזוג מבוגר. הוא ראה אותנו וחייך חיוך רגיל, מנומס, של ברמן, ומאיה חייכה בחזרה ולחצה לי את היד מתחת לשולחן, ואף אחד במלון לא ידע כלום. זה היה כמעט הדבר הכי טוב בכל הסיפור: שהסוד הזה היה רק שלנו.
בלילה האחרון לא יצאנו מהחדר. בבוקר, בכביש הערבה, מאיה נהגה ואני הייתי עם הרגליים על הדשבורד, ואמרתי לה "אז ההסכם". והיא אמרה "ההסכם עדיין בתוקף. גם בכפר סבא". ולא ענתה כשצחקתי, כי היא לא התבדחה.
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.
