את שביל ישראל התחלתי באילת בסוף ספטמבר, עשרה ימים אחרי שגל ואני נפרדנו. אני בן 24, בדיוק סיימתי תואר בגיאוגרפיה בבאר שבע, ופתאום לא היו לי לא עבודה, לא דירה ולא חבר. הדירה הייתה על השם שלו. אמא שלי אמרה "לך, תתאוורר, תחזור בן אדם". אז ארזתי תרמיל של חמישה עשר קילו והלכתי.
ביום התשיעי, ליד מטמון המים שהשארתי בצד של כביש 40, מצאתי מישהו יושב על הג'ריקנים שלי. ליתר דיוק, לידם. הוא קרא את השמות שמטיילים כותבים בטוש על הבקבוקים ואמר, בלי להרים את הראש: "אל תדאג, לא נגעתי. יש לי משלי, שלושה מטרים ימינה."
קראו לו עומר. בן 33, אגרונום מרחובות שעובד על השקיה בטפטוף בערבה, ולקח שלושה שבועות חופש "לפני שאני נהיה אחד מאלה שרק מדברים על השביל". זקן לא מסודר, כתפיים שרופות מהשמש, וצחוק חזק מדי בשביל מדבר שקט. הוא הלך באותו כיוון כמוני, צפונה, וקצת יותר מהר.
"אתה רוצה ללכת ביחד עד המכתש?" הוא שאל. "אני מבטיח לא לדבר יותר מדי."
הוא דיבר יותר מדי. ואני, שבתשעה ימים אמרתי בקושי מאה מילים, גיליתי שאני דווקא רוצה לשמוע. על הצמחים שהוא מגדל, על אבא שלו שהיה חקלאי במושב, על החבר הקודם שלו, יניב, שעבר לברלין והשאיר לו כלב. הוא אמר "החבר הקודם שלי" באמצע משפט, כמו שאומרים "הרכב הקודם שלי", והמשיך הלאה. אני הלכתי אחריו בשביל הצר ופתאום הרגשתי שהתרמיל קל יותר.
שלושה ימים הלכנו ככה. קמנו לפני הזריחה, הלכנו עד אחת־עשרה, נחנו בצל של שיטה, המשכנו אחרי ארבע. בערבים בישלנו על גזייה אחת אורז עם טונה ודיברנו עד שהכוכבים יצאו. סיפרתי לו על גל. על זה שאחרי שלוש שנים הוא אמר שהוא "צריך מרחב", ושבוע אחר כך ראיתי אותו בסטורי עם מישהו אחר. עומר שתק, ואז אמר: "הוא טיפש." רק זה. זה עשה לי יותר טוב מכל השיחות עם החברים שלי.
והתחלתי להסתכל עליו. על הגב שלו כשהוא הולך לפניי בעלייה, על הזיעה שנשפכת לו על העורף, על הידיים כשהוא מסדר את הגזייה. בלילה השני, כשהוא נכנס לאוהל שלו ואמר "לילה טוב, אסף", שכבתי בשק שינה שלי וחשבתי שאני רוצה שהוא יגיד את זה ממרחק של חמישה סנטימטרים ולא של חמישה מטרים.
בערב השלישי הגענו לחניון הלילה בבארות, בתוך מכתש רמון. רוח חזקה ירדה מהמצוק לפנות ערב, והטמפרטורה צנחה כמו שהיא צונחת רק במדבר. עומר הקים את האוהל שלו, ומוט אחד נשבר לו בידיים עם קנאק יבש. הוא עמד עם שני החצאים והסתכל עליהם כמו על בגידה.
"יש לי אוהל זוגי," אמרתי. "קניתי אותו לשניים." וחייכתי חיוך עקום. "כבר לא רלוונטי."
"אתה בטוח?"
"בטוח."
בישלנו, אכלנו, ישבנו מחוץ לאוהל עד שהקור ניצח. בפנים היה צפוף, שני שקי שינה צמודים, ריח של אבק ושל קרם הגנה. כיבינו את הפנס. הרוח משכה בבד והאוהל נשם איתה. שכבתי על הגב והקשבתי לנשימות שלו, וידעתי שהוא לא ישן.
"אסף," הוא אמר בחושך.
"מה."
"אני הולך להגיד משהו, ואם זה לא מתאים לך, תגיד, ואני אישן בחוץ עם המוט השבור שלי."
צחקתי. "תגיד."
"אני רוצה לנשק אותך כבר מאתמול בבוקר."
לא עניתי במילים. הסתובבתי על הצד, מצאתי את הפנים שלו בחושך עם היד, את הזקן, את השפתיים, ונישקתי אותו. הוא הוציא יד מהשק ומשך אותי אליו, והנשיקה הזאת הייתה כמו לשתות מים אחרי יום הליכה. לא מנומסת. רעבה.
"זה לא בגלל גל?" הוא שאל, כשנשמנו. "אני לא רוצה להיות פלסטר."
"זה בגלל שאתה מדבר יותר מדי," אמרתי, "ואני רוצה שתמשיך."
פתחנו את הרוכסנים של שני השקים וחיברנו אותם לאחד, וזה לקח חמש דקות של קללות וצחוק בחושך. ואז היינו בפנים, יחד, בבגדים התרמיים, הגוף שלו חם כמו תנור. הוא נישק לי את הצוואר, את האוזן, והידיים שלו נכנסו מתחת לחולצה שלי ועלו על הבטן, על החזה. נשמתי חזק. מבחוץ הרוח, מבפנים רק הנשימות שלנו.
הורדנו את החולצות. העור שלו היה מחוספס מהשמש בכתפיים ורך בחזה, והוא הניח את הכף שלי על הלב שלו כדי שארגיש כמה מהר הוא דופק. ואז הוא הוריד את היד שלי למטה, עד המכנסיים, ונתן לי להחליט.
החלטתי. הכנסתי יד ומצאתי אותו קשה ועבה, ושמעתי אותו נושף ארוך. הוא עשה אותו דבר לי, והתחלנו לגמור אחד את השני לאט, מתחת לשק השינה, מצח אל מצח. היה בזה משהו כל כך פשוט. שני גברים באוהל, באמצע מכתש, בלי שום עולם מסביב.
"אני רוצה לטעום אותך," הוא לחש.
הוא ירד במורד השק, ואני הרגשתי את הפה שלו סוגר עליי, חם ורטוב בתוך הקור, ונאנקתי בקול. הוא מצץ לי לאט, יסודי, כמו שהוא עושה כל דבר, ידיים על הירכיים שלי, ואני החזקתי לו את השיער ופחדתי שאגמור תוך דקה. אמרתי לו. הוא עלה בחזרה, נישק אותי עם הטעם שלי בפה, ואמר "אז תורך".
נכנסתי לחושך החם של השק וירדתי עליו. לקחתי אותו לפה ככל שיכולתי, יד על הבסיס, והוא החזיק לי את הכתף ונאנק את השם שלי שוב ושוב, ואני הרגשתי משהו שלא הרגשתי חודשים: שאני רצוי. שמישהו רוצה בדיוק אותי, עכשיו.
בסוף נשכבנו פנים מול פנים, צמודים, ושילבנו את שני הזינים ביד אחת שלו וביד אחת שלי, עם קצת מהקרם שהיה בכיס של התרמיל. הקצב עלה, הנשימות התערבבו, והוא אמר "תסתכל עליי" למרות שלא ראינו כלום. גמרנו כמעט ביחד, אני קודם, הוא שניות אחריי, על הבטן של שנינו, בתוך שק שינה שעלה לי שש מאות שקל ושהיה שווה כל שקל.
אחר כך שכבנו מחובקים והקשבנו לרוח. הוא ניגב אותנו בחולצה שלו וזרק אותה החוצה מהאוהל, ואמר שמחר הוא ילך בלי חולצה בכלל, ושזה באשמתי.
בחמש וחצי העיר אותי עם כוס קפה מהגזייה. יצאנו מהאוהל עטופים בשק אחד, וראינו את השמש עולה על הקיר של המכתש, אדום, ואחר כך כתום, ואחר כך זהב. הוא שם לי יד על הגב ולא אמר כלום, בפעם הראשונה בשלושה ימים.
קו הגייז של גוד סקס: היכרויות ושיחות חיות בין גברים, אחד על אחד, פתוח מרוב הטלפונים, דיסקרטי לגמרי.
את המוט השבור הוא השאיר בפח של החניון. "לא צריך אותו יותר," אמר.
הלכנו ביחד עוד שבועיים, עד ירושלים. היום הכלב של יניב ישן אצלנו על הספה, ברחובות. ואת השם שלי, שכתבתי בטוש על הג'ריקן בכביש 40, עומר צילם, ושם על המקרר.
סיפורים דומים
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.
