בחברה שלנו יש כלל לא כתוב: מי שנשארת אחרי שבע, נשארת בגלל המנכ"ל. אני צחקתי על זה שנתיים. עד שנחת המנכ"ל החדש.
אני נועה, בת 29, מנהלת מוצר בחברת הייטק בהרצליה פיתוח, מהסוג עם מכונת קפה של עשרים אלף שקל ומשכורות שהאמא שלי לא מאמינה בהן. רווקה כבר שנה, אחרי חבר שהיה נחמד וזה הכל. אני עובדת קשה, אני נראית טוב ואני יודעת את זה, ואני לא מערבבת עבודה עם מיטה. זה היה הכלל שלי. שימו לב לזמן עבר.
רועי הגיע במאי. בן 44, גרוש, בא מחברה בארה"ב, מהסוג שנכנס לחדר ולפני שהוא אומר מילה כולם כבר יושבים ישר. לא יפה במובן הרגיל. גבוה, שיער אפור בצדדים, עיניים שמסתכלות עלייך יותר מדי זמן ולא מתנצלות. בישיבה הראשונה שלו הוא שאל אותי שאלה על המוצר, עניתי, והוא אמר "טוב. את היחידה כאן שלא מפחדת ממני". כל החדר הסתכל עלי. הרגשתי את הפנים שלי מתחממות, ולא מבושה.
חודשיים זה היה ככה. הוא היה מבקש ממני להציג. מתקן אותי בפומבי, קצר, ואז אומר "אבל היא צודקת" למישהו אחר. ואני הייתי חוזרת הביתה ומאוננת עם המחשבה על הקול שלו אומר "טוב" רק לי. ידעתי שזה לא בסדר. ידעתי שהוא יודע. במעלית, פעם, עמדנו לבד ואף אחד לא דיבר, והרגשתי את המבט שלו על הצוואר שלי כמו יד.
ביוני נסענו ביחד לכנס בברלין, ארבעה אנשים מהחברה. בערב האחרון ישבנו בבר של המלון, וכולם הלכו לישון חוץ מאיתנו. הוא שתה ויסקי ולא דיבר על עבודה. הוא שאל למה אני רווקה. אמרתי שלא מצאתי מישהו שלא משעמם אותי. הוא אמר "את משעממת בקלות?" ואמרתי "כן". הוא אמר "אני לא", ושילם, וקם, ובמעלית לחץ על הקומה שלי ולא על שלו, ויצא איתי, וליווה אותי עד הדלת, ועמד. ואז אמר "לילה טוב, נועה", והלך למדרגות. לא ישנתי כל הלילה, ובבוקר בטיסה הוא ישב שלוש שורות מאחורי ואני הרגשתי את הגב שלי בוער תשע שעות.
ביום רביעי בשבע וחצי בערב הוא כתב לי בסלאק. "יש לך רגע? החדר שלי." המשרד היה ריק. שמתי ליפסטיק לפני שהלכתי, ואני אומרת לכם את זה כי אני רוצה שתבינו שידעתי בדיוק לאן אני הולכת.
החדר שלו הוא בפינה, קירות זכוכית, אבל בשמונה בערב אין למי לראות. הוא ישב מאחורי השולחן ואמר "תסגרי את הדלת". סגרתי. הוא לא קם. "תשבי." לא ישבתי. עמדתי, והוא חייך בפעם הראשונה מאז שהגיע. "אמרתי לך שאת לא מפחדת."
"מה אתה רוצה, רועי."
"אני רוצה שתבואי לכאן." והצביע על הצד שלו של השולחן.
הלכתי. הוא הסתובב עם הכיסא אלי, ואני עמדתי בין הברכיים שלו במשרד שלו, בחצאית ובחולצה מכופתרת, והוא הניח שתי ידיים על הירכיים שלי, מעל הבד, ולא זז. "את יכולה ללכת עכשיו ומחר לא קרה כלום." אמרתי "אני יודעת". הוא אמר "אז?" ואני התיישבתי עליו.
הוא נישק אותי כמו שהוא מנהל ישיבה: בלי בזבוז. יד אחת בשיער שלי, מושכת בדיוק במידה, יד שנייה פותחת לי את הכפתורים מלמטה למעלה. החזייה שלי שחורה, לבשתי אותה בבוקר בלי סיבה, והוא הסתכל עליה ואמר "בשבילי?" ואמרתי "לא", ושנינו ידענו שכן. הוא הוריד אותה בתנועה אחת ולקח פטמה לפה, ואני נאנקתי לתוך המשרד השקט וזה נשמע כל כך חזק שצחקתי, והוא נשך, ואני הפסקתי לצחוק.
"מאז ברלין," הוא אמר לתוך הצוואר שלי, "אני חושב על זה כל יום." אמרתי "למה לא אז". הוא אמר "כי רציתי שתבואי אלי", ותפס לי בשיער חזק יותר, "ובאת". זה היה הרגע שהבנתי שהוא לא מהסוג שלוקח. הוא מהסוג שמחכה עד שאת מביאה את עצמך, ואז לוקח הכל. פתחתי לו את החולצה עם ידיים רועדות, ומצאתי מתחתיה גוף של גבר בן 44 שרץ בבוקר, קשה, עם שיער אפור על החזה, והרגשתי משהו שלא הרגשתי עם אף גבר בן 30.
הוא הרים אותי, הושיב אותי על השולחן שלו, על המסמכים, ומשך לי את התחתונים לכיס. לכיס, כאילו הם שלו עכשיו. פרש לי את הרגליים, הסתכל, ואמר "יפה" באותו קול שהוא אומר "טוב" בישיבות. ואז הוא ישב בחזרה בכיסא, גלגל אותו קדימה, וירד עלי כשאני שוכבת על השולחן של המנכ"ל עם העקבים באוויר. הוא ליקק לאט ובשקט, מדויק, כמו מישהו שקרא את המסמך לפני הישיבה. גמרתי עם היד על הפה שלי, והוא הרים את הראש ואמר "אף אחד לא כאן, נועה, אני רוצה לשמוע".
הוא קם, פתח את החגורה, ונכנס בי בעמידה, על השולחן, עם היד שלו על הגרון שלי, לא לוחצת, רק שם, שאני אדע. הוא דפק אותי חזק ואיטי והסתכל לי בעיניים כל הזמן, והכריח אותי להסתכל בחזרה, ובכל פעם שעצמתי עיניים הוא עצר. "תסתכלי עלי." הסתכלתי. גמרתי בפעם השנייה בקול, בלי יד על הפה, והזכוכית של המשרד החזירה לי את הקול שלי.
ואז הוא הוריד אותי מהשולחן, סובב אותי, השעין אותי על החלון עם הפנים אל הרצליה בלילה, אל כל האורות של החברות שמסביב, ודפק אותי מאחור עם היד בשיער שלי. אני נשענת על זכוכית בקומה השביעית, עם החצאית מקופלת על הגב, והמנכ"ל שלי בתוכי. חשבתי על הישיבה של מחר בבוקר ונרטבתי עוד יותר. הוא גמר בתוכי בשקט, עם נשיכה בכתף, ונשאר בפנים רגע ארוך, נושם לי לתוך הצוואר.
"מי רואה אותך עכשיו?" הוא שאל, עם היד שלו על הבטן שלי, מצמיד אותי אל הזכוכית. "אף אחד," אמרתי. "לא נכון," הוא אמר, "אני". ואז הוא הוריד את היד ונגע לי בדגדגן בזמן שהוא דופק אותי, ואני ראיתי את ההשתקפות שלנו בחלון, אותי עם הפה פתוח והחולצה פתוחה, אותו מאחורי בחליפה עם הפנים בשיער שלי, ומעבר לנו את המשרדים המוארים של החברה שממול, ולא ידעתי אם יש שם מישהו, ולא אכפת היה לי, וגמרתי בפעם השלישית עם הידיים משאירות עקבות על הזכוכית.
הוא נתן לי את התחתונים בחזרה. לא, הוא לא נתן. הוא אמר "מחר" ושם אותם במגירה. ואני יצאתי מהחדר שלו בלי תחתונים.
בדרך למטה, במעלית, הסתכלתי על עצמי במראה. שיער פרוע, ליפסטיק מרוח, סימן אדום על הצוואר שמחר יצטרך צעיף. נראיתי כמו מישהי שדפקו אותה על שולחן של מנכ"ל, וזה בדיוק מה שהייתי, ובפעם הראשונה בחיים לא היה לי אכפת מה חושבים עלי בקומה השביעית. במונית הביתה צחקתי לעצמי כל הדרך.
שיחה חיה עם אחת הבנות של גוד סקס. תשלום בכרטיס אשראי במהלך השיחה, חיוב לפי דקה, בלי רישום, דיסקרטי.
מחר בבוקר הייתה ישיבה. הוא תיקן אותי בפומבי, קצר, ואז אמר "אבל היא צודקת". והשולחן שישבתי עליו היה נקי ומסודר, כאילו לא קרה כלום. בשבע וחצי הגיעה הודעה בסלאק. "יש לך רגע?"
יש לי. כבר ארבעה חודשים יש לי. והכלל בחברה עדיין לא כתוב, ואני כבר לא צוחקת עליו.
סיפורים דומים
יש לכם סיפור משלכם? שלחו לנו ונפרסם בשם בדוי.
