השותף שלי לדירה, רועי, הוא מהסוג שלא שם לב אליך. סטודנט להנדסה, אוזניות כל היום, מדבר איתי בעיקר על חשבון החשמל. ואני, שנה שלמה, שמתי לב אליו כל יום: לגב הרחב כשהוא יוצא מהמקלחת, לידיים הגדולות על המקלדת, לשקט שלו. אבל לא עשיתי כלום. שותפים לא עושים כלום, ככה זה עובד.
עד יום שלישי. חזרתי מוקדם מהעבודה, הדירה הייתה שקטה, והדלת של החדר שלו הייתה פתוחה סדק. עברתי במסדרון והייתי צריכה להמשיך. לא המשכתי. הוא שכב על המיטה, מכנס מופשל, יד אחת עולה ויורדת לאט, והפנים שלו, שאף פעם לא ראיתי עליהן כלום, היו פנים של גבר שהולך לגמור.
הייתי צריכה ללכת. במקום זה דחפתי את הדלת עוד קצת. הצירים חרקו. הוא פקח עיניים, ראה אותי, וקפא. לא כיסה. שנינו לא זזנו שנייה ארוכה.
"אל תפסיק," אמרתי. אני עצמי לא האמנתי שאמרתי את זה.
הוא לא הפסיק. הוא הסתכל עליי והמשיך, לאט יותר, ואני נשענתי על משקוף הדלת ופתחתי לי כפתור בחולצה, ואז עוד אחד. הוא נאנח. אני הרמתי את החצאית ושמתי יד בתחתונים, שם, בפתח החדר שלו, ומצאתי את עצמי רטובה כמו לא הייתי הרבה זמן. ככה, מרחוק, כל אחד על עצמו, עם העיניים אחד בשני. זה היה הדבר הכי מיני שעשיתי בחיים, ואף אחד לא נגע באף אחד.
"בואי," הוא אמר בסוף, בקול שלא הכרתי.
באתי. התיישבתי עליו כמו שאני, עם החצאית, והורדתי את התחתונים הצידה, והוא נכנס בי בבת אחת, קשה ולוהט מכל הדקות האלה. הוא תפס לי את המותניים בידיים הגדולות האלה והתחיל להזיז אותי עליו, ואני פתחתי לו את החולצה עד הסוף, והוא לקח לי את הפטמות לפה, אחת ואז השנייה, ונשך, ואני צעקתי. שנה שלמה של שקט יצאה לי מהפה בבת אחת.
הוא הפך אותי על הגב, רגליים על הכתפיים שלו, וזיין אותי כמו מישהו שגם הוא שם לב, שנה שלמה, ולא עשה כלום. גמרתי מהר, ואז עוד פעם, עם האצבע שלו על הדגדגן, ואז הוא יצא וגמר לי על הבטן, מתנשף, ונפל לידי.
"אז שמת לב," אמרתי לתקרה.
"כל יום," הוא אמר. "פשוט חשבתי ששותפים לא עושים כלום."
ככה זה עבד. עכשיו זה עובד אחרת. ואת חשבון החשמל אנחנו מחלקים עכשיו על חדר אחד.
